שלום הרב, בשולחן ערוך (לח י) כתוב: "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת קריאת שמע ותפלה". וכתב המגן אברהם (ס"ק יג) שיתכן שזה נאמר רק בקורא בתורה שנחשב 'אות', אך לימוד גמרא אינו נחשב 'אות'. שאלתי היא: איך אפשר לומר שתורה שבעל פה אינה 'אות'? הרי ידוע מכמה מקומות בחז"ל החשיבות בתורה שבעל פה.

שלום וברכה, הבית יוסף ביאר את השיטה הזאת שמקורה בטור בשם בעל העיטור, שרק תורה שבכתב היא 'אות', משום שבתורה שבכתב נזכר יציאת מצרים כמה פעמים, והעוסק בתורה שבכתב זוכר בלימודו את יציאת מצרים ואינו צריך זכרון אחר, מה שאין כן העוסק בתלמוד. וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק לב). לדבריהם לא קשה שאלתך, שהסיבה שתורה שבעל פה אינה נקראת 'אות' היא טכנית משום שלא מוזכר בה יציאת מצרים. אך לולא דברי הבית יוסף היה מקום להסביר את שיטת בעל העיטור כפשוטו, שכל התורה שבכתב נקראת אות (ולא משום שמוזכר בה יציאת מצרים, והרי בתורה שבעל פה גם מוזכר יציאת מצרים), אלא הטעם הוא משום שהתורה שבכתב ניתנה לנו כלשונה מהקדוש ברוך הוא, ויש בה מעלה מיוחדת, וחשיבות יתרה מתורה שבעל פה (ראה מנחת אשר דברים סי' מב). ואף שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה (גיטין ס:). וחביבין דברי סופרים מדברי תורה (עבודה זרה לה:, ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד) – אין בכך סתירה. תורה שבכתב נעלה יותר מבחינה אחת, ותורה שבעל פה מבחינה אחרת (ראה אורות התורה פרק א). מקורות והרחבה: משמע שבעל העיטור סבור שרק תורה שבכתב נקראת אות ולא דברי תורה הנלמדים מי"ג מידות של חז"ל אף שהנלמד מהם נחשב דאורייתא. ראה מנחת אשר (שם) שמנה י"ח דרגות בין דאורייתא לדרבנן. והזכיר שם (אות א) שיש נפק"מ בין דבר שמפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש בתורה. בין השאר מנה את שיטת בעל העיטור המובא ברא"ש ביצה (ד ב) שכתב לגבי חיוב מחאה: "אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא ל"ש מדאורייתא ול"ש מדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי. דהא תוספת עינוי דיום הכפורים מדאורייתא וחזינן להו דקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי. כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן להו וענשינן להו עד דפרשי". עכ"ל הרא"ש. הרי שלדברי בעל העיטור, דבר המפורש בתורה היא במעלה גבוהה יותר מדאורייתא שאינו מפורש בתורה. לפי זה יש לומר שבעל העיטור לשיטתו שיש מעלה מיוחדת בדבר המפורש בתורה גם לגבי 'אות' (אך עיין מ"ב תרח ו ששם זה לכאורה מטעם אחר וצ"ע). אם כוונת בעל העיטור לומר שכל דאורייתא נחשב אות (גם הנלמד מדרשות), ורק דרבנן לא נחשב אות, קל יותר להבין מדוע לימוד תורה דרבנן אינו נחשב אות. וראה בספר פסקי הראי"ה (עמ' 45) לידידי הרה"ג דוד ווצלר, שהביא שמרן הראי"ה קוק בעיטור סופרים (עמ' נב) הסתפק אם הלומד ענייני תורה מדרבנן מקיים מצוות תלמוד תורה מדאורייתא או מדרבנן (עי' שם בפסקי הראי"ה הע' לז).