שלום כבוד הרב, הרמב"ם כותב: "כשם שמותר לאכול חולין טמאים ולשתותן, כך מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ויש לו לטמא את החולין המתוקנין לכתחלה. וכן מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהתטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת - מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת" ורציתי לשאול איך זה מסתדר עם מתנות כהונה? כלומר עלייה לרגל, קורבנות, וכולי הם דברים ספציפיים בשנה שאדם יכול לומר לפניהם אני עכשיו הייתי טמא וזה בסדר ועכשיו אני יטהר עצמי לפני שאלך וזה מסתדר עם מה שרשם הרמב"ם. אבל מתנות כהונה ממה שאני מצליח להבין הם דברים יומיומים כמו ראשית הגז, חלה, זרוע לחיים וקיבה,ועוד, ולפי שהדברים הללו כל כך יומיומיים אתה חייב להישאר תמיד בטהרה. ולהישאר בשמירת טהרה מתמדת נשמע כמו משימה בלתי אפשרית...

שלום וברכה, אכן הכהנים היו צריכים להישאר טהורים אם רצו לקבל תרומה, תרומת מעשר וחלה, משום שמתנות אלו הם קודש. יש מתנות כהונה שאינם קודש אלא חולין, וביניהם ראשית הגז, זרוע לחיים וקיבה. כהן לא צריך להיות טהור כדי לאוכלם (רמב"ם ביכורים פ"א ו-ז). אם לא רצו הכהנים לקבל מתנות הצריכות טהרה, הם לא היו חייבים להיטהר. אין להם איסור להיות טמאים. אסור להם להיטמא לטומאת מת, אך לא לשאר טומאות (רמב"ם טומאת אוכלין טז ט). כהן שרצה לשמור על טהרה היה מתרגל לחיות באורח חיים המתאים לכך. כנראה היה לו כלים מיוחדים לשימוש בזמן שהוא או אשתו היו טמאים, וכן על זה הדרך.