שלום כבוד הרב. בליל הסדר יש כמה אכילות, חלקם מדאורייתא וחלקם מדרבנן, וידוע שיש מחלוקת בשיעור הזית. שאלתי היא, האם אפשר באכילות שהם מדרבנן להקל לכתחילה לאכול את השיעור הקטן? כי לכאורה ברכה לבטלה אין פה כי ברכת המזון תחול על השיעור של החצי ביצה שאכל באכילות דאורייתא. אני שואל את השאלה בתור מי שחושש במצב רגיל של ברכה לבטלה כן להחמיר ולאכול או נפח חצי ביצה או פחות מנפח זית בינוני אגורי, ואז לא להיכנס לספק ברכה לבטלה. אבל בדרבנן חשבתי שאולי לא צריך לחשוש ולכתחילה אפשר להקל בגלל הספק. או שבאמת גם פה צריך צורך מסויים. תודה רבה.

שלום וברכה! לגבי השאלה העקרונית האם בספק דרבנן אפשר להקל לכתחילה – יש בכך דעות בין הפוסקים: יש מן הפוסקים שכתבו שלכתחילה אין לעשות מעשה של ספק איסור דרבנן (עיין למשל מגן אברהם י', יא; שו"ע הרב שם, טז; ועיין בית יוסף פ"ג, א, ובשו"ע שם). אולם פוסקים רבים כתבו לא כך, אלא שספק דרבנן הוא מותר לגמרי ומותר גם להיכנס לכתחילה למצב כזה (עיין למשל שו"ת הרשב"א ד', מח; ריטב"א יבמות כ"ג ב; עולת תמיד י', ח; אליה רבה שם, י; משנ"ב שם, כז). אולם בעניין שעליו אתה שואל, האם אפשר להקל במצוות דרבנן בליל הסדר כפי השיעור הקטן, יש צדדים לכאן ולכאן: א. ראשית, מסתבר שבשאלה מסוג זה, של קיום מצוות עשה דרבנן באופן מסופק, לא קיימת המחלוקת הנ"ל, והכל מודים שמותר להקל בספק דרבנן. המחלוקת האם מותר להיכנס לכתחילה לספק דרבנן, עוסקת במצבים שהאדם יוצר באופן אקטיבי מצב של ספק איסור דרבנן. כך למשל במקרה שנחלקו בו הפוסקים הנזכרים לעיל באו"ח סימן י' – האדם לובש בגד שיש ספק האם מותר לצאת בו בשבת, והוא הולך עם הבגד הזה לכרמלית כך שהוא מכניס את עצמו לספק איסור דרבנן. באופן זה קיימת המחלוקת, האם מותר לכתחילה להיכנס למצב כזה או שהדבר אסור. אולם במקרה שלנו, האדם לא יוצר מצב של ספק דרבנן. הוא מחוייב מדרבנן לאכול כזית כורך למשל, והוא אוכל רק שיעור קטן שיש בו ספק ואינו אוכל שיעור גדול שבו הוא יקיים את החיוב באופן ודאי. הוא לא יצר את המציאות הזו של ספק דרבנן, אלא המציאות של הספק קיימת מעצמה, שיש כאן ספק כמה מצה הוא חייב לאכול. במצב המסופק הזה הדין הוא שספק דרבנן להקל, ולפיכך הוא מחוייב לקיים את המצוה רק באופן המינימלי ואינו מחוייב לקיים באופן של ודאי. בלשון אחרת: לאחר שהאדם התחיל לאכול, וכבר אכל את השיעור הקטן, הוא כבר קיים את המצוה על פי חלק מן הדעות, והשאלה היא האם הוא מחוייב להמשיך ולאכול עוד כדי לקיים את המצוה באופן של ודאי ולא רק באופן של ספק. במצב כזה, ודאי שאין על האדם חיוב להמשיך ולאכול, שהרי כעת כבר לא מוטל עליו חיוב ודאי לאכול אלא חיוב מסופק, ובספק דרבנן אין על האדם חובה לעשות מעשה כדי לקיים את המצוה בוודאי. כך למשל, כאשר יש חיוב של מצוה מדרבנן והאדם נמצא בספק האם הוא קיים את המצוה או לא, אין עליו חיוב לעשות את המצוה שוב כדי לצאת ידי חובה בוודאי (עיין למשל במשנ"ב תקפ"ה, ה; ועיין במשנ"ב תרנ"ב, ב, שכאשר אין בדבר טרחה נכון לקיים את המצוה גם במצב כזה, אך אין זה חיוב). ב. הכלל של "ספק דרבנן להקל", נאמר במקורו לגבי ספק מציאותי, שאנו מסופקים האם אירע מאורע שיוצר איסור דרבנן או לא (עיין למשל משנה טהרות ד', ז-יא; גמרא ביצה ג' ב; יבמות כ"ד א). כאשר מדובר במחלוקת בהלכה, אכן לעיתים הפוסקים משתמשים בכלל "ספק דרבנן להקל", אבל אין זה כלל גורף, שכן לא כל מחלוקת מוגדרת כ"ספק". לעיתים הראיות נוטות יותר לדעה המחמירה, ולפיכך פוסקים להחמיר אף שזו מחלוקת בדרבנן, ולעיתים הראיות נוטות יותר לדעה המקילה, ולפיכך פוסקים להקל גם כאשר זו מחלוקת בדאורייתא. הדבר תלוי בראיות בכל מקרה לגופו, ואין הגדרה אוטומטית שכל מחלוקת מוגדרת כ"ספק". ג. בעניין מה שכתבת שאם אוכלים את החיובים דרבנן כפי השיעור הקטן אין בכך חשש ברכה לבטלה – הדבר אינו מדויק, שכן מצוות מרור בזמן הזה גם היא דרבנן, אבל מברכים עליה "על אכילת מרור", ולפיכך אם יאכל רק שיעור קטן יש בזה חשש ברכה לבטלה (ועיין במשנ"ב תפ"ו, א). ד. לגבי סוגיה זו של שיעור אכילת מצה ומרור, כיצד יש לשקול את הדעות ומתי ניתן להקל כפי השיעור הקטן, ראה בשיעור המופיע כאן: https://www.youtube.com/watch?v=aUhwERQo02Y . השיעור מציג את המקורות בסוגיה זו, ובחלקו האחרון מוצגת הפסיקה למעשה כפי הנלע"ד.