יש חוק בבתי ספר מסויימים שאוסר על השארת הטלפון בכיתה כל בוקר המורות שואלות את התלמידות האם יש להן טלפון ואם הן עונות כן הן צריכות להניח אותו בקופסא שתועבר למזכירות להפקדה עד סוף היום האם זהו שקר לומר למורה שאין לך טלפון כשהוא מונח לידך בתיק ולא להפקיד אותו (זה הרבה יותר הגיוני כך הוא כשר וכך לא צריך לעכב את אימי שמחכה לי בסוף היום עם חיפוש הטלפון במזכירות והיא אומרת לי גם לא להפקיד) האם מותר לשקר על זה

שלום וברכה, בתנאים שכתבת נראה שהדבר מותר אם את לא מוציאה את הטלפון מהתיק באמצע היום. א. לא שיקרת בפירוש, שהרי אין לך טלפון עלייך ביד או בכיס, אלא הוא מונח בתוך התיק. ב. את לא משתמשת בגניבת דעת לקחת משהו מאחר באופן שהוא לא רוצה, שהרי באמת לא מפריע לבית הספר שיש לך טלפון בתיק אם את באמת לא מוציאה אותו כלל. ג. יש צורך לעשות כן, שזה מעכב אותך בסוף היום ואמא שלך ביקשה שתשני קצת מהאמת. ובכל זאת הדבר אינו מומלץ, להתרגל לשקר, ולעבור על תקנון בית הספר, ואולי ילמדו ממך חברות וישתמשו בטלפון באמצע הלימודים. לכן אני ממליץ שאת או אמא שלך תבקשו אישור מיוחד מהמורה או מהמנהלת. מקורות והרחבה: בספר כל משאלותיך (עמ' תה-תח) ביאר הגר"ח קנייבסקי שעיקר איסור שקר הוא כאשר על ידי השקר מרמה את השני ומזיק לו או מצערו, אבל סתם אמירת שקר הוא מדברי קבלה וכאשר יש צורך מותר. ומובא שם שכתב כן בפירושו על מסכת כותים (סי' ל) אך הגרח"ק חזר והדגיש בכמה תשובות (שם) שאין לשקר ממש, אלא יש לומר משהו שניתן להסביר בצורה כלשהי את דבריו שאמר דבר אמיתי. למשל מישהו שמתבייש לומר שנסע מחוץ לארץ לארץ ישראל לצורך שידוכים, יכול לומר שנסע כי הוא נחלש מעט ובא למנוחה, וזה נכון כי כאשר עדיין אין לו אשה הוא נחלש ע"ש. וראה גם ארחות יושר (סי' א) מה שהוכיח כן מיעקב אבינו. כעין זה כתב במנחת אשר (בראשית סי' נא) על איסור שקר: " "ומשמע מכל זה דרק בסדרי הדיון בבי"ד ובעניני הממונות נצטוינו בחיוב "מדבר שקר תרחק", אבל ההתרחקות מדבר שקר בכל עניני בין אדם לחבירו אינו אלא מדה טובה." ... אמנם נראה עוד לפי דרכנו, דשני ענינים אלה חלוקים ביסוד גדרם, דבכל עניני הממון המתבררים לפני הבי"ד הוי "מדבר שקר תרחק" מצוה גמורה והלכתא פסיקתא וככל דיני הבית דין, אבל ההרחקה הכללית של דבר שקר מדה טובה היא מן המדות שראוי לאדם לדבוק בהן, ולעומתה השקר מדה מגונה היא, ומשו"כ מצינו שענין זה מוגדר בגדרי המדות ולא בגדרי ההלכה... ונראה בדרך זו ביאור הסוגיה בכתובות דבית שמאי אמרו "הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק...וכמו שמצינו בכמ"ק שהתירו להדיא לשקר ולשנות משום סיבות שונות שיסודן בתורת המדות המתוקנות והראויות כמו שהתירו לשנות מפני השלום (יבמות ס"ה ע"ב) ומשום הצניעות (ב"מ כ"ג ע"ב) וכו", ע"ש. וכעין זה כתב המנחת אשר (ויקרא מח) על איסור גניבת דעת: "והנה עיקר הסוגיא דגניבת דעת מקורה בחולין (צ"ד ע"א): "תניא, היה ר' מאיר אומר: אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו, ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן, ואם בשביל כבודו מותר". ורש"י ביאר שם (ד"ה משום דגונב דעתו) דגדר גניבת דעת הוא במה שגורם לחבירו להחזיק לו טובה בחנם בחשבו שאכן רצה להעניק לו מטובתו, ובאמת לא התכוין לכך. והבנה זו ברורה לפי ההנחה דאיסור גניבת דעת מלתא דגניבה הוא, דכל ענין הגניבה הוא בנטילת דבר שלא בזכות, ואף גניבת דעת כיוצא בו, דנוטל החזקת הטובה שלא בזכות ולא בצדק" ע"ש. וראה גם בספר חשוקי חמד (בבא קמא דף קג.) שכתב דברים דומים, לגבי אדם החושש מגנבים ורוצה לכתוב שלט 'כלב נושך בחצר', ולתלותו על פתח חצירו, אף שבאמת אין לו כלב, ורק רוצה להפחיד את הגנבים. אך לא טוב להתרגל לשקר. בגמרא (יבמות סג.) מסופר שחייא בנו של רב, שיקר כדי לעזור לאביו והדבר היה מותר מעיקר הדין. בכל זאת אביו רב, העיר לו שלא לעשות כן, וכפי שנאמר "לימדו לשונם דבר שקר". ובמהרש"א (חידושי אגדות שם) ביאר: "ר"ל גם כי הכא שראוי לומר לכבוד אביו שקר מ"מ כדי שלא ירגיל האדם בכך לא יאמר שקר גם במקום הזה".