1. כתב הרמב"ם (הלכות אבל, פ"ד ה"ג) שנושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסיק רצועה מסנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה. האם כיום נושאי המיטה אסורים בנעילת הסנדל? 2. עוד כתב הרמב"ם (שם, הלכה ד) שיש לקבור בארון של עץ, האם הרמב"ם התכוון שכל מי שמת ייקבר בארון של עץ? או רק חללים מפוררים, או כמנהג מתי חוץ לארץ? בתודה מראש!

שלום וברכה, 1. בסנדלים שלנו אין חשש שתיפסק הרצועה, ומותר לשאת את המת בסנדלים בזמננו (ערוך השולחן סי' שנח, ס"ד). 2. הרמב"ם התכוון שיש לקבור כל אחד שמת בארון של עץ ולא של מתכת ואולי גם לא של אבן. למעשה היום נוהגים לקבור בקרקע ממש ולא בארון, וזו הדרך הראויה על פי הקבלה, וזה פשט הכתוב 'ואל עפר תשוב'. אם קוברים בארון כפי שנוהגים רבים בחוץ לארץ יש לעשות נקב בארון (ראה ש"ך, שסב, ס"ק ב, וערוך השולחן שם ס"ב). מקורות והרחבה: 1. מקור דברי הרמב"ם (אבל, ד, ג) שנושאי המיטה אסורים בנעילת הסנדל הוא בירושלמי. וכתב הכסף משנה שזה היה בזמנם שהיה להם כתפים מיוחדים. היום שאין כתפים מיוחדים אלא כולם נושאים את המיטה אין בעיה. וכך כתב בשולחן ערוך (סימן שנח סעיף ג): "במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסיק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מהמצוה". כיום אין שום חשש בזה, וכפי שביאר ערוך השולחן (סעיף ד), זה לשונו: "ועכשיו אין נזהרים בזה משני טעמים: דאף אם אחד מהכתפיים לא יוכל לשאת – ילך אחד משאר העם וישא (נקודות הכסף). ועוד: דאצלינו לא שייך כלל, דאצלם שהיו סנדליהם ברצועות – חיישינן לפסיקת רצועה, מה שאין כן אצלינו – ליכא רצועות במנעלים שלנו. ואין שום חשש בזה, וכן המנהג הפשוט". 2. לגבי דברי הרמב"ם שיש לקבור בארון של עץ, כוונתו שכל מי שמת נכון לקוברו בארון של עץ, ולא מדובר רק על חללים מפוררים. הכסף משנה ביאר שמקורו בגמרא במועד קטן (דף כה) שמשמע שהיו קוברים בארונות. וכן בירושלמי מובא שרבי ביקש שינקבו את ארונו, ומכאן משמע שהיו קוברים בארונות. נושאי הכלים הקדמונים של הרמב"ם לא ציינו מקור לדברי הרמב"ם שיש לקבור בארון של עץ דווקא. אך מצאתי ששנים מגדולי הדור האחרון ציינו מקור לדברי הרמב"ם האלה - הגרי"מ אהרנברג בשו"ת דבר יהושע (ח"א סוף סימן לב) והגר"ח קנייבסקי בספרו קרית מלך על הרמב"ם. שניהם ציינו מקור לדברי הרמב"ם במדרש בראשית רבה "רמז לתולדותיו שיהיו ניתנין בארון של עץ". (ראה בדבר יהושע שם שלמד מהמדרש הזה שאין לקבור בארון של מתכת). שוב מצאתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד סי' רכד) שהביא מקורות אחרים לכך, וז"ל: "ותימה בעיני, דהרי מ"מ לא הראו מקור דשל עץ היו הארונות, דשם אין שום משמעות לזה. פשיטא לי דמקורו מדברי הירושלמי פ"ק דמו"ק ה"ה וס"פ נה"ד "...נתעכל הבשר היו מלקטין אותן קוברים אותן בארזים". ובמס' שמחות פי"ב איתא נמי, אמר ראב"צ, כך אמר לי אבא, בשעת מיתתי קברני תחלה בבקעה, ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בהארון, ובנוסח הגר"א שם איתא בארזים". עכ"ל האפרקסתא דעניא. בספר עלי תמר (פסחים פרק ח) הביא את דברי הרד"ל שלמד מהמדרש הזה שיש לקבור בארון של עץ כדי שיתעכל במהרה הבשר עם העצם, ואין לקבור בארון של אבן. העלי תמר חלק על דבריו וסבר שארון של אבן עדיף, ע"ש. מכל מקום השולחן ערוך (שסב, א) פסק שהטוב ביותר הוא לקבור בקרקע ממש. וזה לשונו: הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש אפילו בחוצה לארץ. הש"ך (ס"ק א) ביאר שאם מנקבים את הארון די בכך. וביאר ערוך השולחן (סעיף ב) מדוע יש חשיבות לקבור בקרקע דווקא וזה לשונו: "עיקר מצות הקבורה שגוף האדם יושכב על הקרקע ממש, כדכתיב: "וישוב העפר על הארץ כשהיה". וזהו עיקר תיקון האדם. ומי לנו גדול מגוף קדוש של רבינו הקדוש, ואמרינן בירושלמי סוף כלאים שצוה בצוואתו שלא ירבו עליו תכריכין, ושינקבו את ארונו, עיין שם. ופירשו הרמב"ן והטור שיטלו הדף התחתון מהארון, שהגוף יושכב לארץ. ולא מיבעיא בארץ ישראל, דכתיב: "וכפר אדמתו עמו". אלא אפילו בחוץ לארץ, כדכתיב: "ואל עפר תשוב" – דזהו תיקונו של האדם אחרי החטא של אדם הראשון. והזוהר והמקובלים האריכו הרבה בזה, ופשטא דקרא כן הוא". עוד כתב ערוך השולחן (סעיף ג) שרק בזמן חז"ל נהגו לקבור בארונות משום שהיו מעבירים אחר כך את המת למקום אחר ואילו בזמנינו המנהג לקבור בקרקע ממש. בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רסט) כתב שהמנהג בארץ ישראל לקבור בקרקע ממש ולא בארון וכן נוהגים בארונות של מתים שמביאים מחוץ לארץ להוציאם מהארונות, ואין לשנות, "מפני שכן הוא נוח להמת שיהיה טמון בקרקע ולא בארגז. וכן היו זהירים במנהג זה שמצד הדין ראוי לעשות כן...ואין זה נכון לפגוע בכבוד המתים שרצונם להיות טמון באדמת /ארץ/ ישראל בלי ארגז, וגם שהוא נגד המקובל בתורת ישראל". ובאגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קמג) כתב שגם בחוץ לארץ יפה לקבור בקרקע ממש, וז"ל: "ומ"מ יפה לקברו בקרקע ממש אפילו בחו"ל, ולהרמב"ם אפשר בארון של עץ כשקברו בקרקע כהמנהג במדינה זו הוא כמונח על הקרקע ממש". ובצה"ל נוהגים לקבור בארונות מפאת כבוד החיילים הנופלים, וכפי שכתב הגר"ש גורן במשיב מלחמה (חלק ג שער ו סימן א): לכן לאחר התייעצות עם הרב הראשי לירושלים, הגאון המנוח ר' צבי פסח פרנק זצ"ל, שהיה מגדולי הפוסקים בזמנו, הסכים על ידי להנהיג בצה"ל קבורה בארונות, ולנקב את הארונות בנקבים רבים וגדולים בתחתית הארון לארץ כדי שלדעת כל הפוסקים תיחשב זו קבורה בארץ, בהתאם לצוואתו של רבינו הקדוש שצווה שתהא ארונו נקובה בארץ. ואם איני כדאי לקבוע הלכה לדורות, כדאי הגרצ"פ פרנק זצ"ל לסמוך עליו בשעת הדחק כאשר נוכחנו לראות שזוהי הדרך היחידה לשמור על כבודם של גיבורי צה"ל הקדושים והטהורים שהקריבו עצמם על הגנת העם והארץ וכולנו מצווים בכבודם". בשורות טובות!