שלום רב ! א. לחם מקמח קטניות אשר מעורב בו קמח דגן מה הקריטריונים לברכתו הראשונה והאחרונה? ב. כנל לגבי עוגה/עוגיה מעורבת, מה הקריטריונים לברכתה הראשונה והאחרונה?

שלום וברכה. א. אם הקמח דגן הוא שישית (17%) משאר הקמחים ויש בתערובת "טעם דגן" (לחם), ואכל "כזית" (27 גרם) דגן לפי יחסו בקמח, יש לברך המוציא בהתחלה ובסוף ברכת המזון. ואם שהה שיעור זמן מעבר לאכילת פרס או אכל כזית רק מהתערובת אך שבע, יש לברך בתחילה המוציא ולבסוף ברכת המזון (אף שלא אכל כזית מהדגן עצמו). אם השיעור היה פחות מכך, ראה את כל האפשרויות במקורות (מס' 2). ב. הוא הדין לגבי עוגה הנקראת "פת הבאה בכיסנין" (שהקמח מתוק, נכסס או ממולא), שהקמח דגן שבה הוא שישית מכלל התערובת (17%), רק אם אכל שיעור כזית דגן (27 גרם) מהדגן בעצמו, בכדי אכילת פרס (4-7 דק') צריך לברך ברכה אחרונה "על המחיה". ויש אומרים שדי לאכול כזית מהעוגה כדי לברך "על המחיה". ואף שלכתחילה יש לנהוג כדעה הראשונה, מכל מקום הנוהג כדעה השנייה יש לו על מי לסמוך, וכן מנהג העולם. מקורות: 1. הנה כתב מרן השו"ע (סי' ר"ח סע' ט'): "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות". תחילה יש להקדים, כי מדובר בפת או עוגה שעירבו בתוכה קמח דגן למטרת טעם ולא רק לדבק, ומדברי המחבר לעיל מוכח שגם פחות משישית (17%), שייך "טעם דגן". וראה במ"ב (שם סקמ"ג) שיש אומרים שדי בשמינית מכלל התערובת, וזה תלוי במחלוקת האם "פרס" הוא שלוש ביצים או ארבע ביצים. ואם יש כזית בכדי אכילת פרס, נחלקו הפוסקים האם כל התערובת נהפכת למין דגן ודי באכילת כזית מהתערובת. דעת אחרונים רבים (הגר"א, דרך החיים, שערי תשובה, שצריך לאכול בפועל כזית דגן תוך אכילת פרס (4-7 דק'), ויש אומרים שמחמת החשיבות של חמשת מיני דגן, מספיק לאכול כזית מהתערובת (מאמר מרדכי), ובשער הציון (סי' ר"ח ס"ק מ"ה) הביא את הדעות הנ"ל, והוסיף שכדעה השניה משמע קצת מהפר"ח אלא שיש לדחות שייתכן שכתב כן דווקא לעניין על המחיה. ולמסקנה המ"ב (שם) פסק שצריך כזית דגן דווקא, וכן הכריע בשער הציון (שם): "ולענין מעשה בודאי יש לפסוק כהגר"א ודרך החיים שכתבו כן בפשיטות, וכן פסק בשערי תשובה". אולם בחזו"ע (עמ' ק"צ), פסק שדי באכילת כזית מהתערובת, מכיון שדעת המג"א (ס"ק ט"ו), והפר"ח (שו"ת מים חיים סי' א'), שרק בתערובת של קמח דגן וקמח קטניות, הדגן לא ניכר ולכן צריך לאכול כזית דגן, אך תערובת קמח עם מיני אוכלים אחרים (כגון גבינה או שוקלד), יש לברך על המחיה אם אכל כזית מהתערובת, כל שניכר טעם הדגן. המג"א הוכיח זאת מסע' ב' שם מרן דיבר בתערובת קמח עם מינים אחרים שאינם קטנית, ולא הצריך כזית דגן בכדי אכילת פרס. ואם כן דעת הגר"ע יוסף זצ"ל, כי יש לנו ספק ספקא, ספק כמג"א, וגם אם הלכה כדעת החולקים שאין חילוק בין סוגי התערובות, וספק הלכה כדעת שדי באכילת כזית מהתערובת, ואף שאין מברכים בספק ספיקא, מכל מקום כיון שכך משמע ממרן עצמו שקיבלנו הוראותיו, יש לברך על המחיה ולא בורא נפשות (בעוגה). ואחרונים רבים תמהו על דברי המג"א כמבואר בביאור הלכה (ד"ה בקדרה) וכתבו שאין לחלק בין תערובת קמח דגן עם קטניות, לבין קמח דגן עם מינים אחרים, ואין ראיה מהשו"ע בסע' ב', היות וסמך על דבריו שכתב בסע' ט', ולעולם צריך כזית דגן בכדי אכילת פרס, אחרת יש לברך בורא נפשות (מ"ב סקמ"ח, כה"ח אות ט'). והוסיף המ"ב (שם): "ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית". משמע שמנהג העולם, לברך על שיעור כזית מהתערובת, אף שאין בשיעור זה כזית דגן. אולם סיים המ"ב שלכתחילה טוב להזהר. ואכן מצינו שכך נהגו רבים וטובים לחשב שיהיה כזית מהקמח דגן לבדו, כדי לצאת מכל ספק (ראה פסק"ת שם י"ד), והוא הדין לגבי תבשיל שמעורב בו קמח דגן עם שאר מינים ואכל כזית מהתערובת שיאכל כשיעור שוודאי יש בו כזית מהדגן בלבד. 2. העולה למעשה לגבי פת (ראה הרחבה לכך בספר הנפלא ברכת הבית עמ' ק'): א. פת הנעשית מתערובת של קמח דגן עם שאר מין קמח, והדגן הוא שישית או יותר, אם אכל כזית מהדגן לפי ערכו בתערובת, בזמן אכילת פרס (4-7 דק') – מברך המוציא וברכת המזון אפילו לא שבע ממנו. ב. אם שהה מעבר לכך, או שאכל כזית בלבד מהתערובת, מברך המוציא בתחילה. ולגבי ברכת המזון, אם הוא שבע מברך כיון דהוי ספק דא', ואם אינו שבע מברך על המחיה. וטוב שלא יאכלנו רק תוך הסעודה או שיאכל פת מתערובות שיעור ג' ביצים בלי שיהוי. כל האמור, כשהיה בתערובת טעם דגן, אחרת, מברך לפניו "מזונות" ואחריו "בורא נפשות" ג. אם היה הקמח דגן רוב נגד שאר הקמח והיה טעם דגן בפת, אפילו לא אכל רק כזית מהפת, מברך המוציא וברכת המזון. ד. אם לא היה טעם דגן בפת, צריך שיאכל מהתערובות עד שיעור שוודאי אכל כזית דגן בשיעור אכילת ג' ביצים, ואז מברך ברכת המזון. ה. אם הקמח דגן הוא רק שמינית מהתערובת, אם אכל כדי שביעה מברך ברכת המזון ואם לאו מברך על המחיה. ו. אם הקמח דגן פחות משמינית מהתערובת, אם היה בו טעם דגן מברך בתחילה המוציא ולאחריו על המחיה, ואם לא היו בו טעם דגן, מברך תחילה שהכל ולאחריו בורא נפשות 3. כל הנ"ל נאמר גם ביחס לעוגה, הנקראת "פת הבאה בכיסנין" (שהקמח מתוק, נכסס או ממולא), ואם כן אם הקמח דגן שבה הוא שישית מכלל התערובת (17%), ואכל שיעור כזית דגן (27 גרם) בכדי אכילת פרס (4-7 דק'), יש לברך ברכה אחרונה "על המחיה", רק אם אכל כזית מהדגן בעצמו. כלומר לדעה זו, אם העוגה שוקלת 300 גרם, צריך שהקמח יהיה לפחות 50 גרם, וישאכל בפועל כזית דגן שהוא 120 גרם מהעוגה, תוך 4-7 דק'. זאת דעת אחרונים רבים כאמור לעיל. ויש אומרים שדי לאכול כזית מהעוגה כדי לברך "על המחיה". ואף שלכתחילה יש לנהוג כדעה הראשונה, מכל מקום הנוהג כדעה השנייה יש לו על מי לסמוך, וכן מנהג העולם כמבואר לעיל. ברכה והצלחה,