שלום וברכה, מותר/ראוי לגלות לחברים או להורים וכד ציון שקיבלתי במבחן? וזה משנה אם קיבלתי קצת או הרבה? ואם החברים מספרים אחד לשני? ולשאול חבר כמה הוא קיבל? תודה רבה!

שלום וברכה, הכל תלוי בעניין. אם זה לא יצער מישהו וזה לא יגרום לך לגאוה מיוחדת אין בכך בעיה. נראה שמצווה להגיד להורים על ציון טוב ולשמחם בכך גם אם זה יוסיף לך גאווה. לגבי לשאול חבר כמה הוא קיבל - גם תלוי בעניין. אם יש סיכוי סביר שהוא יתבייש מהשאלה כי אולי הוא לא קיבל ציון טוב אז אל תשאל אותו. מקורות והרחבה: אם כמה תלמידים קיבלו ציונים לא כל כך טובים ואחד צועק בקול "קיבלתי 100!" – אפשר שיש בזה איסור של גאווה ואיסור של מתכבד בקלון חברו כדלהלן: לגבי איסור גאווה, ראה חפץ חיים (לאוין ה) שהביא בשם הסמ"ג שיש לאו מהתורה להתגאות על פי הגמרא בסוטה (ה.). וראה בהערות מרן הראי"ה קוק זצ"ל (מובא בספר מצות ראיה סוף חלק אורח חיים) שאף שעיקר האיסור בלב, אפשר שעובר בכך שדיבר דיבור של גאווה וחיזק את הגאווה שבליבו ולא עקר מליבו. עוד כתב מרן הראי"ה קוק במוסר אביך (פ"ג אות ד) בעניין זה: "ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה. ולא הותר כי אם לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכהאי גוונא במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר (כתובות יז): "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא". וכיוצא בזה מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כי אם מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך... ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי (קידושין כ.): "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא". עכ"ל מוסר אביך. ע"ש עוד. נראה לענ"ד שאם יש תועלת מסוימת לספר להורים אין בכך איסור גאווה, וכן מותר לספר לחבר כדי שישמח בציון של חברו, אם זה חשוב למספר לקבל קצת פירגון וחיזוק, ומעשים שבכל יום, בחיים הנורמליים. ביסוד הדבר נראה שאף שאיסור גאווה הוא לאו בתורה לשיטת הסמ"ג, מכל מקום ביסודו הוא מדה רעה, ולכן הכל תלוי בעניין, ובהקשר הדברים. כעין זה כתב המנחת אשר (שיעור 'ביסוד גדר מצוות שבין אדם לחבירו' פרשת אחרי מות, וכעין זה במנחת אשר על התורה ויקרא סי' נב אות ג): "אמנם גם על המדות הרעות מצינו בכמ"ק שאמרו חז"ל שעובר בעשה או בלאו כגון "אזהרה לגסי הרוח מנין וכו' (סוטה ה' ע"א), אזהרה לחנפים מנין וכו' (ספרי במדבר ל"ה ל"ג), ומ"מ יסוד ענין הגאוה וחניפה בתורת המדות הם ולא בכלל תרי"ג מצוות המה... אך באמת נראה דאף דאכן לשה"ר לאו הוא, מ"מ הגדרת ענינו בתורת המדות... וזה גם יסוד ההלכה דכל שאומר לתועלת אין בו איסור לשה"ר כמבואר בח"ח לשה"ר כלל ג' ס"ג, והרי בכה"ג באיסורי תורה צריך לדון בדיני דחיה האם תועלת זו ראויה לדחות איסור כהא דעשה דוחה ל"ת ומצוה חמורה דוחה איסור קל וכדו', אבל בהלכות לשה"ר לאו מדין דחיה אתינן עלה, אלא יסוד האיסור תלוי במדה רעה וכל שכונתו לטובה ולתועלת חבירו ולא לרעתו אין בזה עבירה כלל". עכ"ל המנחת אשר. אמנם בלשון הרב זצ"ל במידות הראיה (שם), ונראה שראה בכך איסור גמור כאיסור עריות וצ"ע. בספר זקניך יאמרו לך (עמ' קיד) מסופר שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל סיפר למקורבו הרב חיים מינץ שרבי חיים עוזר אמר לגר"מ פיינשטיין שהתשובה של הגר"מ פיינשטיין שכתב בגיל 39 בעניין חציצה בטבילה יותר טובה מתשובתו של הגרח"ע שכתב בעניין זה. ע"כ. משמע שיש מקום לשתף אדם קרוב במעלה שיש לו כאשר אין המספר מנסה להתגאות אלא לשתף את החבר בשמחתו. (ואפשר שהיה לגר"מ פיינשטיין סברא נוספת שסיפר, ולא נדע). באופן כללי הגר"מ פיינשטיין מאד הסתיר את ידיעותיו, ראה בזקניך יאמרו לך (עמ' קיד-קטו). לגבי מתכבד בקלון חברו ראה רמב"ם (דעות ו ג) שאין לו חלק לעולם הבא, (ומקורו בירושלמי חגיגה פ"ב כפי שכתב הגרח"ק בקרית מלך שם). והכוונה שאין חלק לעולם הבא במי שמרגיל עצמו בכך, כמבואר בסוף פתיחה לאוין בחפץ חיים. מן העניין לספר שגאון ישראל, רבי משה פיינשטיין זצ"ל נזקק בזקנותו להשתלת קוצב לב. וסיפר שחשב מדוע הוא נענש לקבל ייסורים אלו. והגיע למסקנה שנענש משום שכשהיה ילד קרה פעם שהמלמד שאל את חברו איזו שאלה, וחברו שנשאל לא ידע את התשובה. רבי משה (שהיה אז ילד) אמר את התשובה, והרגיש שמחה וקצת גאוה בלב, וחברו כנראה הצטער בליבו, מכך שרבי משה ידע את התשובה והוא לא ידע. הגר"מ פיינשטין הרגיש שמשום שהתכבד כילד בקלון חברו נענש שנזקק להשתלת קוצב לב (זקניך יאמרו לך עמ' פח). הערת הג"ר שלמה הירש: "לכאורה ההיתר לספר להורים אם זה יגרום לו גאוה צריך מקור. נלענ"ד מלשון הספרים שגאוה הוא גם בלב אבל לא רק בלב, ולכן מעשה של גאוה שנראה כמבליט את מעלותיו גם אם אינו גורם לגאוה בלב הוא אסור. ולכן מי שמספר מעלותיו ללא צורך ותועלת מסתבר שנחשב מעשה של גאוה". שוב שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם יש איסור גאווה לספר לחבר שקיבלתי מאה במבחן. והשיב שתלוי אם מספר לשם הגאווה, או שמספר כי הוא שמח בציון ורוצה לשתף את החבר כדי שגם הוא ישמח בציון שלו אז מותר.