שלום הרב, השאלה הזו היא בדיוק שאלה שמטרידה אותי זה זמן. אני כותב רומן עתידי המתאר מציאות של גאולה – בית מקדש, סנהדרין, חיי טהרה וכדומה – ומתוך כך נתקלתי שוב ושוב בסוגיית כלי הרכב. לא משנה מאיזה כיוון אני מסתכל על הדברים, נראה שמדובר ב״מפגע טומאתי״ כבד מאוד. אבקש לחדד: כוונתי אינה לטומאה מכוח אוהל או הסעה, אלא למקרה פשוט של מגע ישיר בין מת לבין רכב מתכתי. האם הרב סבור שגם במקרה כזה הרכב הופך רק לאב הטומאה? אשמח להבין מה הסברא והמהלך ההלכתי בכך. לכאורה, אם כלי מתכת שנגע במת נידון כ״חרב הרי הוא כחלל״, המשמעות המעשית קשה מאוד. אם רכב ייחשב כאבי אבות הטומאה, גם אם טומאה בחיבורים זה רק בשרשרת של מגע במת ממש, המצב יהיה כמעט בלתי אפשרי: מערכות הצלת חיים יהפכו בעל כרחן לנשאי טומאה חמורה, ויתערערת עצם האפשרות לקיים חברה מתוקנת בארץ טהורה. אמבולנסים, למשל, יהפכו בנקל ל״מתים מהלכים״. בנוסף, ייתכן שיהיה צורך בפיקוח כבד על ייצור רכבים, על יבואם מחו״ל, ועל עצם תנועתם בארץ – דבר שקשה לראות כיצד הציבור יכול לעמוד בו. במצב הקיים כיום, אכן נראה שאין פתרון מעשי לטהרת כלי רכב, כפי שכתב הרב. אך שאלתי היא על עולם שבו יש סנהדרין במעמדה המלא: מאחר ש״טומאה ישנה״ בכלי מתכות היא גזירת חכמים, האם יהיה בכוח סנהדרין מחודשת לעיין מחדש בגזירה זו, או להגדיר שקטגוריה חדשה – כגון כלי תחבורה – אינה בכלל הגזירה מעיקרא? הרב דביר טל העיר לי שבמקום שבו בטל הטעם, או שהמציאות השתנתה באופן מהותי, יש מקום עקרוני לבית דין לעיין מחדש בתקנה, גם אם אינו “גדול בחכמה ובמניין”. וזה חמור שבעתיים כאן כשמדובר בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אשמח מאוד לשמוע את דעת הרב והכוונתו בסוגיה זו. בברכה רבה ותודה רבה.

לשואל, שלום וברכה! לעניין טומאה ישנה, ייתכן שבכלי שמבחינה מעשית לא ניתן להטביל אותו לא גזרו, לא רק מפני שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, אלא גם משום שאחד ההסברים לגזירה הוא שחששו שמא יסברו שהכלי הוטבל היום ומשתמשים בו בלא הערב שמש, וחשש זה אינו קיים בכלי שידוע לכל שאין מטבילים אותו. לפיכך ייתכן בהחלט שבית דין עתידי יכריע שאין חשש טומאה ישנה בכלי רכב, וניתן לטהרם בפירוק והרכבה. לעניין שאלת "חרב הרי הוא כחלל", לעניות דעתי הפירוש המקורי של המושג הוא שרק בזמן שהכלי נטמא הוא נחשב כאבי אבות הטומאה, ולא לאחר שהתנתק מן הטומאה. הוי אומר: רכב של חברא קדישא, למשל, בשעה שהמת בתוכו - הוא אבי אבות הטומאה, ומי שנוגע ברכב מבחוץ נהיה אב הטומאה וטמא שבעה ימים עד שיזה ויטבול. אולם לאחר שהמת הוצא ממנו - הרכב אינו אבי אבות הטומאה אלא אב הטומאה, ומי שנוגע בו אינו אב אלא ראשון לטומאה, ויכול לטבול ולהיטהר בו ביום. ראה על כך במאמרי "חרב הרי הוא כחלל" שנמצא בספריית 'אסיף'. https://asif.co.il/wpfb-file/%d7%97%d7%a8%d7%91-%d7%94%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9b%d7%97%d7%9c%d7%9c/