שלום הרב, רציתי לשאול שאלה שעלתה לי לגבי ההגדה של פסח. בהגדה מסופר על רבי טרפון ושאר החכמים שהיו מסובין בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. לכאורה משמע שבתקופתם עדיין לא קראו את ההגדה בנוסח שאנו מכירים היום, שכן לא מסתבר שהם עצמם היו מזכירים בתוך ההגדה סיפור על עצמם. אם כך, כיצד קריאת ההגדה בנוסח הקבוע הפכה לחובה הלכתית, למרות שנראה שהיא נערכה ונכתבה בשלב מאוחר יותר על-ידי אדם או חכמים שאיננו יודעים בוודאות מי הם? אשמח להבין כיצד הדבר משתלב מבחינה הלכתית והיסטורית. תודה רבה!

ההגדה שבידינו אכן גובשה במהלך הדורות. כבר המשנה (פסחים פרק י משנה ה) אומרת, בשם רבן גמליאל, כי "כל שלא אמר שלושה דברים אלה בפסח, לא יצא ידי חובתו" - כלומר יש "גרעין" שחייב להיאמר, ויש תוספות שהתווספו במהלך הדורות, שאינן "מעכבות" וחייבות להיאמר, ובשעת דחק אכן אינן נאמרות. זאת ועוד, ברור שנוסח ההגדה שבידינו, אינו זה שנאמר בזמן שבית המקדש היה קיים - דבר זה בא לידי ביטוי בנוסח "מה נשתנה", לדוגמה - ששונה מהאמור במשנה (שם משנה ד) "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי"; וכך גם בנוסח דברי רבן גמליאל אותו אנחנו אומרים - "פסח שהיו אבותינו...", וברור שבזמן המקדש היה נאמר בנוסח שונה, וכך בעוד אמירות רבות מאוד. שכן אכן, ההגדה שלנגד עינינו התגבשה במהלך הדורות. להרחבה, ראה מבואו של הרב מ"מ כשר ל"הגדה שלמה".