א. האם יש חובה הלכתית להיכנס לממ"ד? האם זה איסור לא להיכנס? ב. האם זה מצווה להיכנס ? אפילו שמדובר רק בחשש סכנה? ג. האם מותר לחלל שבת (מדאורייתא) בשביל להיכנס לממ"ד? תודה

שלום וברכה, א. לפי ההלכה חובה להיכנס למרחב מוגן (ממ״ד או מקלט) בשעת אזעקה (עי' שו"ע יו"ד קטז ה, ושו"ע חו"מ תכז י, וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שחובה גמורה להיכנס למקום מוגן). ב. מי שנכנס למרחב מוגן בשעת אזעקה מקיים מצוה. כך כתב הפלא יועץ (ערך שמירה): "כתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד הביטה וראה שבשום מצוה לא נאמר מאד כמו במצוה זו שחייב אדם לשמור נפשו מסכנה ומחשש סכנה והטעם הוא כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ואמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שמי שנכנס למרחב מוגן מקיים מצות "וחי בהם". ג. הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שבמקרה שיש צורך לחלל שבת דאורייתא כדי להיכנס למקום מוגן יש לעשות זאת וכמו כן יש להפסיק באמצע שמונה עשרה כדי להיכנס למקום מוגן. עכ"ד. וראה הרחבות למטה. בפועל אין כמעט מציאות שצריך לחלל שבת באיסור דאורייתא, כי גם אם יש צורך לחלל שבת כגון להשתמש בחשמל שלדעת חלק מהפוסקים אסור מהתורה, בדרך כלל ניתן לעשות את המלאכה בשינוי, וכך האיסור יהיה דרבנן. הרחבה: א. לא פשוט להגדיר לפי ההלכה באיזה רמת סיכון אדם מחויב להישמר משום מצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". במנחת אשר קורונה (סי' א) האריך בכך. והביא שיש בכך סתירה לכאורה. במגן אברהם (שטז כג) כתב שמצב של אחד מאלף שמתים אינו בכלל פיקוח נפש לדחות את השבת. ואילו לגבי יולדת כתב המגן אברהם סימן (של ג) בשם המגיד משנה שאף שמחללים שבת על יולדת, מכל מקום מכיוון שאפילו אחד מאלף יולדות אינה מתה, לכן יש לחלל שבת עליה בשינוי. עכ"ד. הרי שמחללים שבת על סכנה אף שאין אחד מאלף שמתים. וביאר המנחת אשר שכיון שלידה היא תופעת טבע לא משנה לנו שאלף יולדות תחיינה כשאנו יודעים שאחת תמות, ומצווים אנו לעשות כל שבידינו כדי להציל את אותה האחת מרדת שחת. וכתב המנחת אשר שקל וחומר הדברים לגבי המצווה להימנע מן הסכנה, שאם מחללים את השבת בסכנה רחוקה כל שהיא תופעה קבועה ומוכרחת לבא, קל וחומר שיש להתרחק מסכנה זו, ומשום כן פסק המנחת אשר בתוקף גדול שיש חיוב גמור לחסן את הילדים בחיסון המשולש למחלות החזרת, החצבת והאדמת, ואף אם מבחינה סטטיסטית אחוז תמותת הילדים הוא נמוך, אין בכך כל נפקא מינה, שכיון שאנו יודעים בוודאות שאם נמנע מלחסן ימותו ילדים, אף אם ימותו אחד מתוך אלפים, חובה גמורה רובצת עלינו למנוע את המוות הזה. ובשו"ת מנחת אשר (ח"ג סי' קכא) עסק באריכות בשאלה זאת, וכתב שהכל תלוי לפי הקושי וה'מחיר' שנדרש כדי להישמר מהנזק, אם מפסיד את פרנסתו וכו לעומת התועלת בשמירה, וז"ל: "ולעולם הוי מחשב הפסד הסכנה כנגד שכר התוצאה, וכך בכל ענין וענין", ע"ש. בנידון שלנו נראה שלא קשה להיכנס למרחב מוגן בדרך כלל. ובספר חשוקי חמד (בכורות נז.) דן בשאלה של אדם הגר בישוב שיש שם חשש לירי טילים עליו, ומצא שאמנם זה מוגן מבחינה גשמית, אך מבחינה רוחנית המקום רחוק מלהיות מוגן, שיושבים שם משפחות משפחות, ואי אפשר למגנו מבחינה רוחנית, ושואל האם מותר לו להשאר בביתו ולשמור על עצמו מבחינה הרוחנית, או שלאדם אסור לסכן עצמו, וינסה לשמור על עצמו ככל שיוכל? והשיב הגר"י זילברשטין שמסופר על הגאון הצדיק רבי מרדכי חיים מסלונים זצ"ל בזמן מלחמת תש"ח שהפגזים נפלו בירושלים בכל חלקי העיר, והיה סכנת נפשות להשאר בבית, ביקשו בני משפחתו ממנו שירד עמם למקלט, הגה"צ ר' מרדכי חיים ירד למקלט, וכשראה שמחמת קוצר הזמן לא הספיקו לסדר את המקום היטב, ויש שם משפחות שלימות אנשים ונשים, ברח משם, ונשאר בביתו כל ימי המלחמה, ואמר שהוא מפחד יותר להיות במקלט מפני הסכנה הרוחנית, מאשר מפחד מהפגזים. אך כתב החשוקי חמד שיש להסתפק אם הנהגה זו היא רק לגדולי האומה, או שזה הנהגה לכל אחד. ובסוף כתב: ונראה שתלוי במדת הסכנה, שאם הסכנה קטנה ורחוק מאוד שיפגע, ואין אחד מאלף שנפגע, ובסכנה מועטת כזו אסור לחלל שבת, כמבואר ברע"א (תשובה ס), וכך כתוב במג"א (סימן שטז ס"ק כג) שאסור להרוג 'שממית' בשבת, כי [רק] אחת מאלף היא מסוכנת, כשנופלת למאכל. וכך מבואר גם בשם אריה (סימן כז) שהקשה למה לא כתובים בגמרא כל הסכנות הכתובים בספר חסידים? והשיב: כל הני דחשיבי בספר חסידים הם חששות רחוקות ואפשר שלא יזיק רק לאחד מיני אלף, אך מדינא ומתקנת חכמים אין לחוש לזה, והרב החסיד עשה בזה משמרת שלא נכשל בזה אפילו באחד מיני אלף, עכ"ל. וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (חלק חו"מ א' סימן קד) שדן אם מותר להתפרנס ממשחק זריקת הכדורים שיש בזה חשש סכנה רחוק, והאגרות משה שם מתיר להכנס לסכנה שהיא אחת מכמה אלפים, יעו"ש. כל שכן בעניננו שמותר לו להסתכן כדי להגן על עצמו מבחינה רוחנית". עכ"ל החשוקי חמד. ובספר 'נס להתנוסס' על עניינים שנאמרו בעקבות מלחמת המפרץ (סי' מ) כתב הגר"י זילברשטיין שגיסו הגרח"ק עלה לתורה בשבת ונשמעה אזעקה ופיצוצים והגרח"ק ושאר תלמידי החכמים לא נעו ולא זעו וסמכו על ה', כי התורה מגינה ומצילה. והביא הגר"י זילברשטיין הסבר להנהגה זו שמסתמא היה רוב הסיכויים שלא ינזקו, וכאשר רוב הסיכויים שלא יקרה כלום אין מפסיקים, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין בלא שכיח היזיקא, כמו בנחש כרוך על עקבו על פי דברי הקובץ שיעורים (פסחים ס"ק לב), ע"ש. הרב יעקב ששון הביא שנשאל סבו הגר"ע יוסף על ידי אחד מרבני העיר אופקים בדרום הארץ בזמן מלחמת עמוד ענן, לגבי לצאת בשעת קריאת התורה לקול האזעקה, הוא נשאל כך: "בשבת שעברה החלה התקפת טילים לעבר ישובי הדרום, בשעת קריאת התורה וחזרת הש"צ, כאשר נשמעת אזעקה האם חובה לצאת למקום מוגן, אף על פי שספר תורה פתוח?" "וכן בזמן לימוד בכולל באמצע הסדר או באמצע שיעור תורה לרבים, האם חייבים להפסיק ללמוד ולרוץ, או שזכות לימוד התורה והשהות בבית-המדרש יכולה להגן על הכלל?" ועל כך השיב הגר"ע: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם נאמר, ובעתות כאל סוגרים את ספר התורה וספרי הקודש, והולכים למקום מוגן, שאנוס רחמנא פטריה, וחכו כמעט רגע עד יעבור זעם, חזקו ואמצו". עכ"ד הגרע"י. כאמור הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי (כ' אדר תשפ"ו) שיש להפסיק בשמונה עשרה ולהיכנס למרחב מוגן. וכמדומני שכן הורו רוב ככל גדולי ישראל (לפחות כהוראה כללית לציבור). ב. החשוקי חמד נדרים (נה:) כתב שיש בכניסה למרחב מוגן בשעת אזעקה "קצת מצוה של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'", ע"ש. בספר המצוות הקצר לחפץ חיים (מצוות עשה מצוה עה) כתב: "מצות עשה לעשות מעקה לגגו ולהסיר כל מכשול מביתו. שנאמר (דברים כב, ח): "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך וגו'". וכל המניח גגו בלא מעקה, ביטל מצות עשה. וכן כל דבר שיש בו מכשול סכנת מות, כגון באר או בור, צריך לעשות מחיצה לפניו גבוה עשרה טפחים; וצריכה שתהא המחיצה חזקה, להשען עליה ולא תפול. ואסור לגדל כלב רע בתוך ביתו. וכתב ב"ספר חרדים": ובשומו על לב בכל יום מצוה זו ויראה אם צריך תיקון, נחשב לו כאילו מקיים המצוה בכל יום". עכ"ל החפץ חיים. נראה על פי הנ"ל שאם אדם מקיים מצוות מעקה בכך שבודק את הסכנות (וכגון בענייננו שבודק אם ניתן לסגור את הממ"ד), כל שכן שאם נמלט מסכנה מקיים מצוה. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם הנכנס למקום מוגן מקיים מצוה. ואמר שמקיים מצווה שמתן שכרה בצידה. שאלתי איזה מצוה הוא מקיים? והשיב: "וחי בהם". ג. כתב לי הרב עמיחי כינרתי: "יל"ע לגבי חילול שבת בדאורייתא, האם גם במצב דידן, שסיכוי נמוך ביותר שבדיוק יפגע היכן שהוא, ורובא דרובא מיורטים [צירוף שני דברים]. ורואים שהמדינה לא אוסרת נסיעה בכבישים, למכוניות ואוטובוסים, אע"פ שבד"כ אין מקלט סמוך". עכ"ל. ועיין בהרחבות סע' א. למעשה אין כמעט מציאות שאי אפשר לעשות בשינוי או באופן דרבנן. הערת הג"ר שלמה הירש: "לדעתי יש הבדל גדול בין ספק סכנה רחוק לאדם פרטי, כמו בתאונות דרכים שכל אחד נידון לעצמו, לבין סיכון לרבים דהיינו שיש מציאות אחת שמסכנת אחד מהציבור שלא ידוע כעת מיהו, שאם כולם לא יזהרו קרוב לוודאי שאחד מהציבור יפגע, ולכן יש חיוב גמור על כולם להיזהר. למשל אם ידוע לנו בוודאות שאמור להיות פיגוע ולא ידוע היכן, יהיה מותר לכולם לשאת נשק בשבת כיון שאם לא ישאו נשק ודאי שאחד יפגע, אף שעדיין לא ידוע מיהו, ולמרות שביחס לכל אחד הסיכון שדוקא אצלו יהיה הפיגוע הוא קטן מאוד. כיון שסוף סוף אחד יפגע ואנו מצווים להצילו. ולכן יש חיוב על כולם ללכת למקלט כיון שאם כולם לא ילכו יש סיכוי סביר שיהיה מי שיפגע". והעיר הג"ר שלמה הירש על הטענה שהמדינה מתירה ליסוע נסיעות חיוניות: "מה שהמדינה מתירה ליסוע נסיעות חיוניות, זהו משום שמדובר בכמות קטנה ואם גם הם שומרים על ההנחיות למי שבדרך, בצירוף זה שמי שבבית שומר על ההנחיות, הסיכוי שיהיה אחד שינזק נמוך. במקום שהסיכון גדול באמת אוסרים גם את זה. אבל אם נתיר למי שבבית לא לשמור על ההנחיות קרוב לוודאי שבכל נפילה יהיו נפגעים".