האם צריך דווקא יין שלא מבושל לקידוש? האם יש הבדל בדין זה בין יין מפוסטר למבושל?

שלום רב, א. דעת המחבר והרמ"א, שמותר לקדש לכתחילה על יין מבושל, וכך הוא המנהג הרווח. אמנם יש המהדרים לקדש על יין שאינו מבושל כדי לצאת ידי חובת כל השיטות. ב. יין מפוסטר מהודר יותר לקידוש מיין מבושל, כיון שפיסטור אינו מגיע לנקודת רתיחה (100 מעלות), ולדעת כמה מגדולי הפוסקים הפיסטור אינו נחשב לבישול. כמו כן לדעת מומחים הפיסטור אינו גורע מטעמו הטוב של היין. מקורות: בגמ' (ב"ב דף צז.) נאמר בשם רב, וז"ל: "אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח". ונחלקו רבותינו הראשונים בהבנת דבריו, הרמב"ם (הל' שבת כ"ט י"ד) הבין כפי שעולה לכאורה מפשט הסוגיה, שאין לעשות קידושי על יין מבושל, כיוון שהוא אינו ראוי לניסוך ע"ג המזבח. וז"ל: "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב". והוסיף שם הרמב"ם את השיטה החולקת, "ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן". הראב"ד בהשגותיו (שם), חלק על דברי הרמב"ם והעלה כשיטת המתרים, שאין צורך שיין הקידוש יהיה ראוי לעלות ע"ג המזבח. וז"ל: "אמר אברהם, ואמת הוא זה וכן מפורש בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) שמקדשין ביין קונדיטון". גם התוס' (ב"ב שם ד"ה אילימא) הביאו ראיה מהירושלמי שניתן לקדש על יין מבושל. ודחו את דברי רש"י ור"ש הסוברים שמאחר שהבישול משנה לרעה את היין, "דאישתני לגריעותא", גם ברכתו משתנה לברכת שהכל, ולא ניתן לקדש עליו. ובדברי התוס' אפשר להסביר כדעה המתירה שהביא הרמב"ם, שהמימרא של רב באה לאפוקי יינות מאיכות גרועה הפסולים לניסוך, שהוזכרו בסוגיית הגמ' (שם). והנה מרן השו"ע (סי' רע"ב סע' ח'), הכריע בסתם כשיטת רוב הראשונים, התוס', הרא"ש, הרמב"ן הרשב"א והר"ן, והוסיף ביש אומרים את דעת הרמב"ם. וז"ל: "מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, וי"א שאין מקדשין עליהם". והגיה הרמ"א: "והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש". כלומר הרמ"א מסכים לדעה זו וסובר שאף יש להעדיף יין כזה, אם הבישול או המתיקות השביחה אותו. אלא אם כן הם שווין באיכות, שאז יש לחשוש לדעת הרמב"ם (מ"ב ס"ק כג), ולענין ברכה כבר נפסק בשו"ע (סי' ר"ב סע' א') שמברכים על יין מבושל או יין קונדיטון (עם דבש וכדו'), בורא פרי הגפן. אכן המנהג הרווח כהוראת המחבר והרמ"א לקדש על יין מבושל וכו', ומברכים עליו בורא פרי הגפן. וכן הכריעו גדולי הפוסקים, הב"ח (סי' רע"ב), שו"ע הרב (שם ט'), חיי"א (כלל ו' ז'). עם זאת נראה בפשטות שגם לדעת המתירים, יש עדיפות לקדש על יין שאינו מבושל, כפי שהבאנו לעיל במ"ב בהבנת הרמ"א. ויש פוסקים שכתבו להדיא לחוש לדעת הרמב"ם ולקדש על יין שאינו מבושל ואינו מתוק. וכן כתב כה"ח (שם מ"ד) וז"ל: "מיהו קיצור השו"ע סי' ע"ז אות ו', כתב אם אפשר יש להדר אחר יין אחר. וכן נראה כדי לצאת אליבא דכולי עלמא". כיום נהוג ביקבים רבים תהליך הפיסטור, בו מחומם היין לטמפרטורה של כ-70 מעלות צלזיוס ללא הגעה לנקודת הרתיחה (100 מעלות) כיוון שהתהליך נעשה במערכת סגורה, היין אינו נחסר ממידתו וטעמו אינו משתנה באופן ניכר. מציאות זו יוצרת ספק הלכתי אם להחשיבו כ"יין מבושל" המותר במגע נכרי, וכן לעניין קידוש כאמור, שהרי חסרים בו השינויים המהותיים בטעם ובכמות שאפיינו את הבישול הקדום. הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' כ"ה) כתב שאף שרבים נהגו להקל ולהחשיב את הפיסטור כבישול לכל דבר, יש לפקפק בכך מאוד, ומסקנתו שאין הפיסטור נחשב לבישול, כיוון הגדרת "יין מבושל" שמותר במגע גוי מבוססת על כך שטעמו השתנה והוא אינו ראוי לניסוך. בבישול רגיל הכוהל מתאדה והטעם משתנה מהותית. אולם בפיסטור המודרני, התהליך נעשה בתוך צינורות סגורים המונעים אידוי, ולכן הטעם נשאר כמעט זהה ליין המקורי. לשיטתו, אין לסמוך על הפיסטור כהיתר למגע גוי, ודין יין או מיץ מפוסטר נותר כדין יין רגיל לכל דבר ועניין, ולכן גם לשיטת הסוברים שיש לברך על יין מבושל "שהכל", על יין מפוסטר יודו שיש לברך "הגפן". הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה יו"ד ח"ג סימן לא) סובר שיין מפוסטר דינו כמבושל, ומדמה זאת לגדרי בישול בשבת, כשם שחימום לדרגת יד סולדת בו נחשב בישול בשבת, כך הוא נחשב לעניין הפקעת איסור יין נסך. לשיטתו, אין הכרח בשינוי טעם קיצוני, אלא די בעצם החימום שמונע מהיין את תסיסתו הטבעית והופכו למבושל. וכן העלה לדינא בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' ס"א). גם הגר"ע יוסף זצ"ל (יבי"א ח"ח יו"ד סי' ט"ו) הכריע כדברי האגרות משה, אך לא מטעמו. לדידו, אין למדוד בישול ביין לפי גדרי שבת, אלא לפי פסק מרן השו"ע שיין מבושל מותר משהרתיח, ואין אנו מצריכים שינוי שם, טעם או ריח כשיטת הרמב"ן. הגר"ע חולק (שם) על הגרי"ש אלישיב זצ"ל שביקש להחמיר בגלל שהפיסטור הפך למצוי, וקובע כי אין לנו להוסיף גזירות חדשות מדעתנו. לכן, כיוון שהיין עבר רתיחה, הוא מותר במגע נכרי, והוסיף בדבריו שם ש"התורה חסה על ממונם של ישראל". מכל האמור עולה, לגבי דין קידוש על יין מבושל, לפי פסק המחבר והרמ"א, מותר לקדש על יין מבושל לכתחילה. אמנם יש המהדרים לקדש דווקא על יין שאינו מבושל כדי לצאת ידי חובת כל השיטות, אך מעיקר הדין היין כשר לחלוטין ואף המנהג הרווח הוא לקדש עליו. ולגבי יין שעבר פיסטור, ניתן לקדש עליו לכל הדעות, כיון שאם הפיסטור אינו נחשב בישול (כדעת המנחת שלמה), אז אין כל שאלה שהרי הוא נחשב כיין רגיל. ואם הפיסטור נחשב בישול (כדעת האגרות משה והיביע אומר), מכל מקום אין הפיסטור גורע כלל מטעם היין, כפי שכתבו מומחים רבים. ובכל אופן נפסק להלכה שמקדשים על יין מבושל כאמור. ולכן למעשה כיום שרוב היינות מפוסטרים וטעמם משובח, הם כשרים לקידוש ולברכה לכתחילה לכל הדעות. בברכה רבה,