יש לי גביע לליל הסדר השבור בשפתו העליונה (כמובן שמחזיק רביעית). האם עדיף לקחת בשנה הבאה כוס יותר פשוטה כגון חד פעמי או לקדש על הגביע השבור בשפתו העליונה? תודה רבה

שלום וברכה, מן הסתם יש לכם גביע שאתם משתמשים בו כל השנה, וניתן להכשירו לפסח. גביעים ששימושם בצונן מעיקר הדין די בשטיפה. וטוב לבני אשכנז להחמיר ולהגעיל שמא הם בלעו חמץ רותח או כבוש בכיור וכדומה (עי' שו"ע ורמ"א תנא ו). לעצם השאלה, כאשר אין לאדם גביע מכובד ושלם אלא יש לו רק גביע השבור בשפתו העליונה ומחזיק רביעית, ויש לו גם כן כוס חד פעמית שלם, מסתבר שיש עדיפות לקדש על הגביע ולא על הכוס החד פעמית משום שהגביע ודאי כשר אף שאינו מהודר, ואילו הכוס חד פעמי יש מהפוסקים שסבורים שלא ניתן לקדש בו. מקורות והרחבה: הכשרת גביעים לפסח: כתב השולחן ערוך (תנא ו): "כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו; הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן". הרמ"א חשש גם למיעוט שימושו וכתב: "...ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אעפ"י שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין; וכן הוא המנהג להגעילן, ובדיעבד סגי להו בשטיפה". גביע קידוש שלעולם לא משתמשים בו בחמין, שאין דרכו בכך, בפרט ששימוש בו בחמין הורס אותו, נראה שמעיקר הדין די בשטיפה גם לבני אשכנז. אלא שטוב להחמיר משום החשש שבלע חמץ בכיור. וכתב ב'אזמרה לשמך' לרב עמרם פריד: "גביעים ששימושם בצונן אף שיש בזה קפלים אפשר להקל בהגעלה, ולדעת השו"ע כיון שרוב תשמישו בצונן די בשטיפה, ואף לבני אשכנז אם יודעים בוודאות שלא נגע בחמץ חם (ולא כבוש) בשום צורה – די בשטיפה". יש שפסלו כוס חד פעמי לקידוש: כוס השבור בשפתו העליונה והוא מחזיק רביעית כשר לקדש בו, שהרי כתב השולחן ערוך (סימן קפג, סעיף ג) "צריך לחזור אחר כוס שלם", ודייק המשנה ברורה (קפג י) שמלשון זה משמע שהוא רק לכתחלה ואין עיכוב בדבר. לגבי כוס חד פעמי, האגרות משה (או"ח, ג, לט) אסר להשתמש בו לקידוש משום שאין לו שום חשיבות, וכתב שכאשר אין לו כוס אחר אולי יש להקל. אף המנחת יצחק (ח"י, סי' כג) החמיר בדבר, ולא מטעמו של האגרות משה שאין לו חשיבות אלא משום שאינו נחשב כלי משום שהוא מיועד לשימוש חד פעמי. אולם במקרה שאין לו כוס אחר צידד המנחת יצחק שניתן לייחד כוס זה לשימוש קבוע ולקדש עליו. ויש שהתירו לכתחילה לקדש על כוס חד פעמי (ציץ אליעזר, יב, כג). וכן פסק החזון עובדיה (הלכות קידוש, הלכה טז) שכוס חד פעמי מנייר עבה או מפלסטיק כשר לקדש בו אלא שכתב שמשום "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצוות, טוב לקדש על כוס של כסף או זהב. בספר שמירת שבת כהלכתה (מז, הערה נא) כתב: "שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א, דנראה דכוסות כאלה שמיוחדין לכך, וגם אנשים חשובים משתמשים בהם בסעודת חשובות, אין להקפיד ביותר אם אין כוס אחרת, עכ"ל". בשו"ת מנחת אשר (קורונה, סימן כד) דן בדבר שימוש כוס חד פעמי לנטילת ידיים, וכתב שחידוש הוא לומר כאגרות משה, שמהיכי תיתי לחדש שצריך כלי חשוב. וביאר שיסוד השאלה היא האם כלי העומד לשימוש חד פעמי אבל ראוי לשימוש חוזר שמו כלי או לא. והוכיח המנחת אשר שאכן אם כלי ראוי לשימוש חוזר, הרי ששמו כלי אף שאין הדרך להשתמש בו שימוש חוזר. ובסוף התשובה כתב: "ומכל מקום נראה דשאני כוסות מנייר מכוסות פלסטיק, וכוסות נייר באמת אינם ראויים כל כך לשימוש חוזר, ועל ידי ההשתמשות בהם הם מתרככים ואינן ראויים כל כך לשימוש רב פעמי, מה שאין כן בכוסות פלסטיק שראויים לחלוטין לשימוש חוזר ולפעמים אף משתמשים בהם כמה וכמה פעמים, ורק משום שאנו חברת שפע ומשום שעלותם מועטת זורקין אותם לאחר שימושם, נראה דהוי כלי גמור. ונראה לכאורה דאף האגרות משה לא החמיר אלא בכוסות נייר שעליהם נשאל, ואפשר שאילו היה נשאל לגבי כוסות פלסטיק היה מקיל. ועוד דשאני קידוש שצריך כלי חשוב וכמו שכתב האגרות משה שם, ועוד דכוס של ברכה שעשרה דברים נאמרו בו יש לדון בו מצד הידור מצוה מה שאין כן בכוס של נטילת ידיים", ע"ש. לפי השיטה שניתן אפילו לכתחילה לקדש בכלים חד פעמיים נראה שכוס חד פעמי עדיף מגביע שנשבר בשפתו העליונה שאינו לכתחילה. אולם מכיוון שיש מפקפקים אם כוס חד פעמי כשר אפילו בדיעבד נראה שיותר נכון לקדש על הגביע משום שעל כל פנים הוא כשר.