מהו ההיתר להתגייס לצבא בו המפקדים בהוראה מגבוה מסכנים חיילים למטרות אסורות על פי דין תורה כמו סיכון חיילים למנוע פגיעה בבלתי מעורבים של האויב או בדיקת מבנים כדי לראות אם הם ממולכדים או שייכים בדיוק לחמאס וכדומה או מבצעים שונים שהם פוליטיים ולא להגן על עם ישראל מיד צר כמו לשמור ולדאוג לסיוע ההומניטרי ועוד וכמות ההרוגים במגזר במלחמה האחרונה תוכיח. הסכנות מהאויב הם ברורות. השאלה האם אנו יכולים לסמוך מבחינה הלכתית על צבא חילוני להכניס לפיקוח נפש נוסף יהודים רבים. זה שאין לנו צבא אחר שפועל על פי אמות המידה של ההלכה במלחמותיו, לא מתיר לאדם להכניס את עצמו לסכנת נפשות. המלחמה האחרונה דווקא הציפה את כמות ההרוגים והפצועים מהמגזר שלנו כשרבים רבים מתו סתם ולא בגלל שגיאות אלא בגלל מוסר אכזרי. את מחיר הדמים של ההוראות השגויות כביכול אנחנו משלמים משום מה יותר מכל מגזר אחר וגם מרוב הציבור הכללי רק מיהודה ושומרון כמות ההרוגים במלחמה האחרונה הוא כ12% מה יחס התושבים שם מכלל האזרחים. רוצח בשגגה אסור לו לצאת מעיר מקלטו גם אם כל ישראל צריכים לו כיואב בן צרויה בגלל שלגואל הדם מותר להרגו, ואין להסתכן כדי להציל את עם ישראל. כך פוסק הרמב"ם. ידוע אפשר לעצום את העיניים. אבל זו אינה תשובה לא לאלמנות ולא ליתומים.

שלום וברכה, שאלותיך טובות וראויות לעיון. הלוואי שכל הפקודות היו תואמות לחלוטין את הדרך שאנו סבורים שנכון לנהוג בה בשעת מלחמה. עם זאת, המציאות היא שזהו הצבא שיש לנו, ועל ידו אנו מקיימים מצוות חשובות כגון הגנה על עם ישראל ו“ואהבת לרעך כמוך”. הימנעות מהגנה בשל מחשבה שיש דרך טובה יותר עלולה להביא לסיכון כלל ישראל. אף שייתכן שיש דרכים נכונות יותר לנהל את הלחימה ופקודות חכמות וצודקות יותר, אין בידינו אלא לסמוך על הרוב ועל ה“חזקה” שהפקודות הן ראויות, או לכל הפחות לגיטימיות במסגרת השיקולים הכוללים. בנוסף, מדובר בדיני ציבור, שבהם אי אפשר לנהל את המערכת לפי הכרעתו של כל יחיד כיצד נכון לפעול—שאם כן, אין לדבר סוף, וכל אחד ינהג אחרת לפי הבנתו. על כן יש הכרח לסמוך על הנהגת הציבור ועל המפקדים. עוד יש לזכור כי החיילים והאזרחים אינם חשופים למלוא המידע המודיעיני, לשיקולים הביטחוניים הרחבים ולמערך השיקולים המדיניים הכרוכים בכך. במקרה חריג ביותר, שבו פקודה נוגדת את התורה או מסכנת חיילים שלא כדין, יש מקום לדון באפשרות של סירוב פקודה—אך זאת רק לאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים המבינים את מכלול השיקולים, ובשילוב בירור עם גדולי תורה. הרחבתי בהערה. מקורות והרחבה: מקורות והרחבה: אציין כמה נקודות, וכמה מקורות שתוכל לעיין בסוגיא. תן לחכם ויחכם עוד. סומכים על רופא חילוני או להבדיל רופא גוי מוסכם לפי ההלכה, ומעשים שבכל יום שסומכים על רופאים גויים ולהבדיל על רופאים יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות בענייני פיקוח נפש. יש פוסקים, וביניהם החתם סופר שכתבו שאנו מתייחסים לדברי הרופאים הגויים כ'ספק' בלבד, ולא כ'ודאי' משום שיש חשש שהרופאים משקרים. לכן אם הרופאים אומרים שחולה מסוים צריך לאכול ביום כיפור נחשוש לכך משום ספק פיקוח נפש והחולה צריך לאכול, אף שלא ברור שהחולה אכן חייב לאכול. בשו"ת מנחת אשר קורונה (סי' ד אות ד) הוכיח שבאופן פשוט איננו מתייחסים לדברי הרופאים כספק אלא כוודאי. ההוכחה שלו לכך היא מהדין המובא בשולחן ערוך בהלכות יום כיפור (תריח ג) שכאשר שני רופאים אומרים שהחולה לא צריך לאכול ורופא אחד אומר שהחולה צריך לאכול ביום כיפור - ההלכה היא שהחולה אינו אוכל כדעת רוב הרופאים. כתב המנחת אשר שאם היינו מתייחסים לדברי הרופאים כספק בלבד ממילא היינו חוששים גם לרופא אחד נגד השניים. (אמנם לכאורה יש ליישב את שיטת החתם סופר בפשטות, שכאשר רופא אומר לאכול דבריו הם ספק שמא הוא משקר, ולא איכפת לו מיום כיפור, אך כאשר הוא אומר שלא לאכול אין חשש שהוא משקר). לסמוך על אנשי הביטחון שאינם שומרים תורה ומצוות באופן פשוט כשם שסומכים על רופא גוי כך גם בדיני צבא יש לסמוך על מפקדים אפילו שאינם יהודים וקל וחומר ולהבדיל על יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. על כן יש לסמוך על החלטות הצבא ולא צריך לבדוק בציציותיהם של נותני הפקודה. כך מוסכם על הפוסקים. אזכיר כמה ציטוטים בהקשר זה: א. הגר"ש ישראלי (חוות בנימין סוף סימן טז): "הדבר נראה להיות שקול, ונתון להכרעת אנשי הביטחון". ב. הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"י חו"מ סי' ו אות כג): "עכ"פ בנ"ד שאין כל ספק שבאו על עסקי נפשות, ודאי שיוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם שבת להצילם, אם המבצע מתוכנן היטב ע"י מומחים צבאיים, באופן שקרוב לודאי שיצליח ה' בידם להציל את החטופים באוגנדה, אף על פי שיכולות להיות הפתעות שאינן צפויות מראש, כמו שקרה בעוה"ר בילדי "מעלות", מ"מ הרי בכל מלחמה ישנן סכנות האורבות, וכזה וכזה תאכל החרב... ולפמש"כ בשו"ת משפט כהן (סי' קמג) נראה שהסכמת הצבור לבחירת ממשלה, יש לה דין מלכות. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' רח). ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה...". [ידוע שהגרע"י עצמו סמך על דעת אנשי הביטחון והתיר לעשות הסכם שלום עם הערבים וכמדומה שמומחי הביטחון שסמך עליהם לא היו שומרי תורה ומצוות. אמנם הגרע"י חזר בו אחר כך מההשלכה המעשית של הפסק לאחר שראה שלא צדקו המומחים הנ"ל, וכתב על כך במכתב, ואכמ"ל]. ג. הגר"א נבנצל שליט"א (ביצחק יקרא ח"ו קונטרס ההנהגות עמ' יא אות יג): "אפשר לסמוך על גורמים צבאיים בקביעת שאלות של פקוח נפש. גם גורם שאין לנו בו אמון מלא, מכל מקום הדבר דומה לרופא חילוני שיכול לקבוע, האם יש משום פיקוח נפש במחלה זו". ד. המנחת אשר כתב: "דהרשות נתונה ביד המלכות לקבוע ולהחליט באילו תנאים מוכנה היא לשחרר מחבלים. והמלכות תשקול את כל מכלול השיקולים". למלכות יש סמכות לשלוח חיילים על אף הסכנה למלכות יש סמכות לעשות מלחמה, אפילו מלחמת הרשות אף על גב שכמה יהרגו ח"ו. אי אפשר לנהל חברה כאשר כל אחד מחליט לעצמו. כך כתב הנצי"ב (העמק דבר בראשית פרק ט פסוק ה): "מיד איש אחיו. פירש הקדוש ברוך הוא אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם, וכדאי' בשבועות ל"ה מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו עי"ז, וע' ס' דברים כ' ח'". והוסיף לבאר בהרחב דבר: "והיינו דאי' בקידושין מ"ג מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כך אוריה החתי אי אתה נענש עליו, ויש להבין הדמיון, אבל באשר אוריה לא היה באמת מורד במלכות אלא שדוד המלך דנהו למורד במלכות, וקאמר שיש למלך רשות לזה כמו שהיה לו רשות לעשות מלחמה עם בני עמון". וכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל במשפט כהן (סי' קמג) שכאשר אין מלך הסמכות חוזרת אל העם, והממשלה המנהיגה אותם (הוזכר לעיל בדברי היביע אומר). ובשו"ת מנחת אשר ביאר שיסוד דינא דמלכותא דינא מבוסס על הסברא שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וז"ל: "וביסוד דין מלכות מוכרח שיש ביד המלך סמכות וחייבים לקבל מרותו דאל"כ מה זו מלכות, וכי יש מלך בלא עם, שלא ימלוך אלא על מקלו, וע"כ דביסוד דין מלכות השררה והסמכות, ובישראל אמרו "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך" (משנה בסנהדרין כ"ב ע"א), ובכל מלכי עולם הלא כתיב (משלי כ"ט ד') "מלך במשפט יעמיד ארץ". ועוד דגם מצד הסברא בהכרח שיש מוראה של מלכות דאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ"ג משנה ב'), והנחה פשוטה ויסודית זו היא שקראו חז"ל דינא דמלכותא דינא". גם בין שומרי תורה ומצוות יש חילוקי דעות הנוגעים לפיקוח נפש גם בין שומרי תורה ומצוות יש חילוקי דעות הנוגעים לפיקוח נפש חשוב לי להדגיש שגם אם הצבא היה כולו, על מפקדיו וחייליו דתיים וחרדים, עדיין ברור שהיו לנו חילוקי דעות מהותיות ועקרוניות כיצד להילחם. למשל אופן הלחימה במלחמה האחרונה שהחלה בשמחת תורה תשפ"ד הייתה תלויה במידה רבה בשאלת עסקת החטופים שעמדה ברקע המלחמה. בשאלה של שחרור מחבלים תמורת החטופים, היו חברי כנסת שומרי תורה ומצוות שמאד ניסו (כפי הנראה על פי רבותיהם) לקדם עסקה של שחרור החטופים תמורת שחרור הרבה מחבלים עם דם על הידיים וסיום המלחמה, כאשר לדעת רבים אחרים מצב זה הוא סכנה גדולה לעם ישראל מכמה סיבות. ידוע שהרבי מלובביץ זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל התנגדו להסכמים כאלו בתוקף. בא נניח שהיינו כעת במדינה המתנהלת לגמרי על פי ההלכה, האם נכון לדעתך לומר שתלמידי רב פלוני ייכנסו לכפר וילחמו, ואילו תלמידי רב אלמוני לא ייכנסו לכפר ויסתכנו בכך מחשש פיקוח נפש כי דעת רבותיהם היא שנכון לעשות הסכם עם הערבים? האם צריך פקודות בהכשר הרבנות, בד"ץ בית יוסף, ובד"ץ העדה החרדית? גם בצבא שכולו שומר תורה ומצוות קשה להימלט משיקולים שאינם נכונים לא רק בעניין השקפות שונות, נראה שגם בצבא שכולו שומר תורה ומצוות קשה להימלט לגמרי מנגיעות אישיות המעורבות לפעמים בהחלטות של ראשי הצבא. אפילו בזמן גדולי וצדיקי הדורות בזמן התנ"ך שאין לנו השגה כלל בגדלותם הרוחנית, נמסר לנו שהיו להם לפעמים נגיעות אישיות (לפי רמתם). אציין שתי דוגמאות: א. בניסיונותיו של שאול להרוג את דוד, ברור שהיו לשאול סברות תורניות שהוא צריך למלוך ודוד מורד במלכות (עי' למשל רש"י שמואל ב פ"ב פס' ח). בכל זאת שאול טעה בכך וניסה להרוג את דוד שלא בצדק. מובן מהתנ"ך ששאול לא היה נקי מנגיעות אישיות, והסברות התורניות של של שאול היו מעורבות בנגיעה אישית של קנאה בדוד (עי' שמואל א פרק יח). וכן משמע מחז"ל (מנחות קט:): "אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד". ב. על דוד המלך נאמר בספר שמואל ב (יב ט): "ואתו הרגת בחרב בני עמון". דרשו על זה במדרש (מדרש שמואל פרשה כה סימן ב): "ורבנין אמרי אותו הרגת, מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרג". אמנם זה מחלוקת בחז"ל ולפי אחרים דוד לא פשע כלל בעניין במלחמה בעמון, ואוריה היה מורד במלכות והיה חייב מיתה גם ככה, ואכמ"ל. מסתבר שחיילי דוד היו צריכים ומחויבים לציית לפקודות ולהילחם בעמון באופן שקבע יואב שר הצבא. אף בימינו למרות שהפקודה נוגדת את דעתם האישית של חלק מהחיילים, עליהם לסמוך על הרוב והחזקה שחשוב למפקדים (גם מפקדים שאינם שומרי תורה ומצוות) בכל מאודם לנצח את המלחמה ושחייליהם יחזרו לשלום. במקרים חריגים ביותר יש מקום לסירוב פקודה אכן כאשר החיילים יש להם סברה גדולה לחשוב שפקודה מסוימת נובעת מעיוות מוסרי גדול או מנגיעות אישיות ומסכנת חיי חיילים לשווא - יש מקום לסרב פקודה, בהתייעצות עם מומחים וגדולי תורה, (ראה לקמן). לכן יואב שר הצבא של דוד נתבע על כך ששמע לדוד לשים את אוריה מול פני המלחמה החזקה ולהיהרג שם (סנהדרין מט.). ואף שדוד עשה זאת משום שאוריה היה מורד במלכות – יואב לא ידע שאוריה היה מורד במלכות (יעב"ץ). ואפשר שאף שיואב נטה לחשוב שדוד נתן את הפקודה הזאת משום שאוריה היה מורד במלכות וכפי שאכן היה – סוף סוף יואב לא ידע זאת בבירור ולא היה לו ליואב להחליט כל כך מהר שדוד עושה כדין כי אוריה היה מורד במלכות, ויואב היה צריך לבדוק יותר את הפרטים (חיד"א בחומת אנך שמואל ב פרק יא). גם כיום במקרה חריג מאד שהחיילים יודעים על פקודה מסוימת שהיא מסכנת חיילים לשווא ואינה מוצדקת בעליל מבחינה מוסרית וכדומה - יש מקום לסרב פקודה בהתייעצות עם מומחים וגדולי תורה. ניתן לסמוך על אנשים נאמנים מבפנים היודעים את השיקולים ומתייעצים עם גדולי התורה ניתן לסמוך על אנשים נאמנים מבפנים היודעים את השיקולים ומתייעצים עם גדולי התורה נראה שבאופן כללי ניתן לסמוך על המומחים הדתיים ונאמנים שהם יודעים את הפרטים מבפנים, ומדשתקי – שמע מינה ניחא להו. אם הם יצעקו שיש פקודה המסכנת חיילים שלא לצורך והם קוראים לסרב פקודה בהתייעצות עם גדולי תורה - יש לשמוע להם. והכל לפי העניין. כעין זה כתב מרן הגר"א שפירא (מורשה עמ' רמב) לגבי חוקים שעברו בכנסת: "המבחן להכריע בין תקנה תקפה או לא, נראה לי באופן כללי כדלהלן: אם אותו חוק עבר ללא התנגדות הנציגים הדתיים בכנסת חזקה שהוא "כשר", ואם התנגדו לו – חזקה שהוא סותר את ההלכה, ואינו מחייב. כי הנציגים הדתיים ערים לחוקים מחד, ושואלים פי רבנים מאידך, כך שהם לא יסכימו לחוק הסותר את ההלכה". ע"ש. כל זה נדיר וחריג ביותר. המקרה של הפינוי מגוש קטיף היה דוגמא טובה לזה. דעת מרן הגר"א שפירא זצ"ל ועוד פוסקים הייתה שצריך לסרב פקודה ולא להשתתף בגירוש יהודים מבתיהם ופינוי גוש קטיף, כי הפקודה לפנות את היישובים הייתה נגד התורה, וללא צורך ביטחוני אמיתי, (ולפי מה ששמעתי נבעה מאינטרסים אישיים). יחיד צריך לסכן את עצמו כדי להציל את כלל ישראל כתבת שאין לאדם לסכן את עצמו כדי להציל את כלל ישראל. כך הבנת מהרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה ח) שכתב: "הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו". אך ביאר בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' קטו אות ו) שאם היה בזה באמת הצלת ישראל מסכנת מות הרי גם גואל הדם מצווה להציל את ישראל, וממילא אסור לו לפגוע במי שמצילם, ואם מחשש שיחם לבבו ויהרגנו ללא רשות, יש ביד הבית דין לאסרו בשלשלאות ונחשתיים. וביאר שלעולם אין גדר סכנה גמורה אם פלוני הוא שר צבא ישראל או אלמוני במקומו, ואף שכל ישראל צריכים לו, אין בזה גדר סכנה ופיקוח נפש. ואף שכתב הרמב"ם "ואפילו להציל נפש" אין בזה כל תימה שודאי שמדובר בהצלת נפשות אך אין דין פיקוח נפש שיתעסק דוקא פלוני ולא אלמוני. יש לתקן את המדינה והצבא בנחת בכל מלכות יש דברים בעייתיים. באופן כללי הדרכת התורה היא להבין שאיננו יודעים את כל הצדדים והחישובים ואיננו יכולים לתקן הכל ברגע. עלינו לתקן בנחת מבפנים, ולא להרוס הכל מהיסוד. מובא בגמרא (שבת יא.): "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין - אין מספיקים לכתוב חללה של רשות". ובמאירי (שם) כתב: "לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות ולא יהרהר אחריהם אף על פי שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שהם שלא כהוגן למראה עיניו אלא יהפך בזכותם ויכריעם לכף זכות כמה שאפשר לו שלא נתנה כונתם להיות נודעת לשעתה ודרך צחות אמרו אלו היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים ושמים יריעות ובני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות ר"ל עומק עצתם וכונתם והוא שנאמ' ולב מלכים אין חקר". עיין חשוקי חמד זבחים (עא.) מה שלמד מדברי המאירי הנ"ל. ובעין איה (שם) כתב: "סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר, והם אחוזים זה בזה. על כן, אין למהר להתפרץ להרוס סדרי החברה המדינית, גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בניין על-מנת לתקנו, צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, על-כן לא יוכל להישען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים, שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא ייגרם על-ידי זה קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. על כן, בעניין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת, לפי סדרי התורה ואורחות הצדק, בשלום ורעות, ולהאמין שיד ה' אוחזת בארחות התולדה האנושית, לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה על-פי קורא הדורות מראש, (שמואל א ב ג): "כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות". על כן, ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכוח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת על-פי הסדרים הנהוגים בחיי החברה על-פי מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להימצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעין המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם...". הרי שהדרכת חז"ל ורבותינו באופן כללי היא לגשת לבעיות בנחת ולתקנם מבפנים וכפי שעשה הרב זרביב בתחום מוסר לחימה. וכן ראיתי כרב גדוד שבעיות צניעות נעלמו ונפתרו בעיקר בזכות החיילים ה"פשוטים" שהפריע להם בעיות צניעות. המציאות של חיילים שהם חלק מהגדוד וחשוב להם עקרונות מסוימים היא קובעת לעתים קרובות יותר מפקודות יבשות או ממחאות חיצוניות.