בספר חובת הלבבות בהקדמה כתב נגד התופעה שרוב לומדי התורה אינם עוסקים בחובות הלבבות וענייני האמונה אלא בפלפולים: "ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה הוא מתכוין רק לדבר, שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ ושיתואר במדע אצל הגדולים המדומים, ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו, לא היה נענש עליו. והניח לעיין בשרשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם ושלא יוכל לקיים מצוות, אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת היחוד...". מה כוונתו " ושלא יוכל לקיים מצוות, אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת היחוד..."?

שלום וברכה, הכוונה שבלי עיקרי האמונה, אין מקום לתורה ולמצוות. אם אדם לא מבין שיש ה' אחד שברא את העולם יש מאין וכו לא שייך לקיים מצוות שבת וציצית. לכן לדברי חובת הלבבות חשוב לעסוק בעקרי הדת וביסודות האמונה ולא בפלפולים למדניים על חשבון העיסוק העיקרי באמונה. יש גדולי ישראל שהתסייגו מדבריו אלה של חובת הלבבות. ובאורות התורה (ט יג) ביאר שההדרכה של חובת הלבבות נכונה למי שעסק בילדותו בגמרא ובפוסקים ובגיל מבוגר יותר רוצה לעסוק בהשכלה עליונה של זכוך הדעות והמדות, ע"ש. הרחבה: כעין דברי חובת הלבבות כתב הרמח"ל (הקדמה למסילת ישרים): "וכיון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה ונקיונה שזולת אלה אינה נרצית ודאי כלל, אלא נמאסת ומתועבת, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין (דה"י א כח), מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו שהוא עיקר מה ה' אלהינו שואל מעמנו. היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצות אנשים מלומדה". עכ"ל. החתם סופר (פר' בחקותי עה"פ אם בחקותי תלכו ד"ה א"י) לא קיבל את דברי חובת הלבבות, וז"ל: "...לאפוקי ממה שכתב חובת הלבבות ז"ל והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות, כגון דיני גטין וכדומה, אלא יהי' כל עסקנו בעיוניות, ולכשיבוא שאלה כזו לידינו נעיין בה. והנה במחילת כבוד החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ה', ואשר כבשוהו רבותינו ז"ל, וקבעו בש"ס: 'איבעיא להו, רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ לנ' אמה מהו (ב"ב כג, ב) ו'גופו תיש ופניו אדם' מהו, וכי האי גוונא רוב שקלא וטריא שבש"ס (ראה פי' 'טוב הלבנון' על חובת הלבבות שם), כי ידעו חכמינו ז"ל, שידיעת דברים אלו זהו האושר האמתי, וזה הוא המביא לאדם להבת לבו ביראת ה' כל היום ודביקות בשמו הגדול, ובתנאי שתהיה תחלת כוונתו לשם ה' ותו לא מידי, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו וממילא ידובק בהשי"ת, כי הדבק בתורתו דבק בו ית', ויהיה הדינים חביבים עליו באופן שירצה להכין לו, אם אולי יזדמן כזה מה יעשה, ולא שיהיה צריך לעיין עליו בשעת מעשה...". כעין דברי החתם סופר מצאתי בשם הגדול ממינסק (מובא בהערות על שו"ת מראה יחזקאל סימן קד), וז"ל: "בספר "הגדול ממינסק" הנ"ל (ע' 141) כתב המספר, ספרתי לרב כי פעם אחת באתי לביתו והיה טרוד בדין תורה של סוחרים ופעם אחת היה עסוק בלימוד מסכת קינים ולא התפנה לקהל הפונים אליו והם התמרמרו עליו, הזכרתי לו דברי החובת הלבבות..., והראתי לו עוד לשון בעל "מראה יחזקאל" בסי' ק"ד "וכי מי שיודע לפלפל ולתרץ קושיותיו קדוש יאמר לו..., היכן מצינו בכל התורה שמצוה להיות חכם גדול וחריף", ויען הרב ויאמר וכו' ודברי החסיד בעל חובות הלבבות לא שמיע לן כלומר לא סבירא לן וכו', ודברי "המראה יחזקאל" שהראיתני, זו משנת חסידים ושיטת כתות ידועות, ואין הלכה כשיטה, וגדולי החסידים ראינו שהעמיקו עיונם בתורת הנגלה וחברו ספרים בחריפות ובקיאות ובעל הפלאה וכיוצא בו בדורו, ור' יצחק מאיר מגור וכיוצא בו בדורינו יוכיחו, ואחת מהשאלות בשעה שמכניסין את האדם לדין היא פלפלת בחכמה וכו' עכ"ד עיין שם. ובהערה לספר מראה יחזקאל הוסיף: "והנה לענ"ד אם את דברי החסיד חוה"ל לא סבירא ליה הרי את דברי המראה יחזקאל לא שמיעא ליה באזניה כלל, וכי אמר רבינו שלא לעסוק בעיון, אדרבא להיפוך, ומי כמוהו עסק כל ימיו בעומקה של הלכה בעסקי גיטין ותקנת עגונות כידוע, ומה ענין זה לכתות ידועות, אף לא הוצרך להביא ממרחק לחמו מההפלאה והרי"מ הרי לפנינו רבינו המראה יחזקאל עצמו גאון הדור שלא הניח דבר גדול וקטן בהלכה שלא בירר בעיון ופלפול עצום, וכל מה שאמר אינו אלא שתכלית הלימוד הוא להביא ליראה ואהבה את ד' נותן התורה ולא לשם פלפול בכדי, וידוע מ"ש הצדיקים עמ"ש חז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, הכונה אח"ד יחיד ומיוחד היינו שלומד בדביקות ואינו מסיח דעתו מהאח"ד שהוא נותן התורה ודי בזה". ומרן הראי"ה קוק זצ"ל באורות התורה (ט, יג) כתב שכגישתו של חובת הלבבות כך היתה גם גישת הרמב"ם שצוה לתלמידו, באגרתו, שכשיקבע ישיבה יעסוק בחבורו משנה תורה וחבור הרי"ף, ורק כשיהיה להם ספק יכריעו על פי התלמוד. ופירש הראי"ה את דברי חובת הלבבות שמדבר במי שכבר הגיע למדרגה הגונה בלימוד, וז"ל באורות התורה: "ולא הוצרכו לדאוג כלל, שמא לא יוכלו ללמד דבר מדבר, כי הישרת השכל הבאה מההשכלה הגבוהה, אשר ממעין יראת ד' הבהירה, מישרת את הסברא עוד יותר מהעסק בפרטי ההויות. אך אותם שלא באו לידי מדה זו, לישר את שכלם על פי העיונים העליונים, הם צריכים יותר לעסק הפרטי של ההויות, כדי שיוכלו לדון בלימוד דבר מדבר. וכן צריך זה כל אדם בעת ילדותו, אבל תלמידי־חכמים זקנים שירצו לשום עמלם בהשכלה עליונה של זכוך הדעות והמדות, הם צריכים להיות גבורים בשנון ההלכות על פי המקורות היותר ברורים, ולא לעסוק כל כך בדקדוקים פרטיים, שנשמתם הגדולה תרגיש אז מכאוב עצום, של צער הקטנת מאורותיה. וברור הוא, שעם הבקיאות והחזרה התדירה, בדברי ההלכות הפשוטות, ולפעמים גם כן עיון הלכה, כדי שלא יתטשטש אצלם סדר משא ומתן ההלכתי על ידי העיון הפנימי ויושר הסברא שבההשכלות האלהיות, יעלו במעלה גדולה ביושר העיון של ההלכה, עד שיזכו תמיד לכוין הלכה ברורה, ובכל מקום תהיה הלכה כמותם כי ד' עמם". עכ"ל. כלומר תלמידי חכמים זקנים שכבר מילאו כרסם בש"ס ופוסקים בצעירותם, ועוסקים בפנימיות התורה בדעות ובמידות - אינם צריכים לעסוק בקביעות בדקדוקי הלכה פרטיים, ולימוד פנימיות התורה תוסיף להם יראת ה' ושכל ישר וסייעתא דשמיא בלימוד לפסוק הלכה לאמיתה של תורה בשעת הצורך.