היי כבוד הרב יש לי שתי שאלות 1. היה לי ולחברי ויכוח על האם מותר לדבר לשון הרע על רשעי ישראל. 2. מה ההגדרה של רשע ישראל. אשמח אם תוכל לענות על השאלות. תודה.

שלום וברכה, יש בהלכה הגדרות שונות ל'רשע'. מי שעובר כמה פעמים על עבירה המפורסמת לכולם מותר להכלימו ולספר בגנותו (חפץ חיים ד ז, ע"ש הפרטים בזה). חמור ממנו הוא 'אפיקורס' שמצוה לגנותו ולבזותו. אפיקורס הוא מי שכופר בתורה ובנבואה מישראל בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה ואפילו הוא אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר אחד (חפץ חיים ח ה). היום רוב ככל החילונים הכופרים בתורה אינם נחשבים כמזידים אלא הם נחשבים כאנוסים על ידי החינוך המוטעה שקיבלו (עי' שבט הלוי ח"ט סי' קצח, שו"ת מנחת אשר ח"א סי' י). למעשה לגבי דיבור גנאי על חילוני הדין כך: אם כוונת המספר לטובה, שידע השומע מעלת התורה והשינוי בין מי שזכה לתורה ומי שלא זכה, אזי אין בזה איסור, אבל לא הותר סתם לספר רע על חבירו אפילו הוא רשע כשכוונתו רק לפטפט על יהודי שהוא אנוס ובכלל עם ישראל (אז נדברו יד סט, תשובות והנהגות ג תעח). מקורות והרחבה: ההבדל בין רשע רגיל לאפיקורס ורשע שעושה להכעיס בספר חפץ חיים נראה שיש להבחין בין שני סוגי רשעים: א. רשע שעושה עבירות 'לתיאבון' (כי זה נוח לו, ולא עושה עבירות דווקא כדי להכעיס). ב. רשע שעושה להכעיס, ואפיקורסים. נפרט: א. רשע שאינו אפיקורס: כתב החפץ חיים (כלל ד הלכה ז על פי רבינו יונה) שהפורק מעליו עול מלכות שמים, או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כולם יודעים שהיא עבירה - מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. וכך אמרו רבותינו "לא תונו איש את עמיתו" - עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו בדברים. הרי שמי שלא אתך בתורה ובמצוות אין איסור. אך הוסיף החפץ חיים (באר מים חיים כלל ד ס"ק לב) שאחד התנאים הוא שהמספר יכוין בדיבורו לתועלת, דהיינו, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און, וגם אולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה. ויש לשאול – הרי מותר לדבר לשון הרע כשהכוונה לתועלת גם על אדם כשר, ומה שונה רשע לעניין הזה שיצא מכלל עמיתך ואינו בכלל ישראל השומרים תורה ומצוות? ביאר האז נדברו (חלק יד סי' ס) בשני אפנים את החילוק בין דיבור לתועלת שהותר על אדם כשר לבין דיבור לתועלת שהותר על אדם שיצא מכלל עמיתך שבתורה ומצוות: 1. על אדם כשר אסור לדבר לשון הרע, אלא שהותר כשיש בדבר תועלת ממשית. לעומת זאת על אדם רשע שאינו עמיתך בתורה ובמצוות אין איסור לדבר לשון הרע כפי שנלמד מהפסוק, אלא שאין לדבר עליו לשון הרע סתם. הטעם שאין לדבר עליו סתם הוא כדי להרחיק מנפשנו מדות המגונות. ולכן אם כוונת המספר לתועלת כלשהי, כדי לגנות את מעשיו הרעים הדבר מותר אף על פי שאין בסיפור הדברים תועלת ברורה. 2. אדם כשר מותר לגנות את מעשיו הרעים לתועלת, אך אסור לגנות אותו, כלומר את האדם עצמו. ואילו מי שיצא מכלל עמיתך מותר לגנות גם את האדם עצמו, וכלשון רבינו יונה והחפץ חיים שכתבו שמותר "לשפוך בוז עליו". כתב האז נדברו שיותר נראה ההסבר השני. ב. אפיקורס ורשע להכעיס: כתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ח אות ה): "וכל זה האיסור של לשון הרע הוא דוקא על איש שעל פי דין תורה הוא עדיין בכלל עמיתך דהיינו עם שאתך בתורה ובמצות, אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם בכל מה שהוא רואה עליהם או ששומע עליהם דכתיב לא תונו איש את עמיתו ולא תלך רכיל בעמיך והם אינם בכלל זה שאינם עושים מעשה עמך, ונאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכו', ואפיקורס נקרא הכופר בתורה ובנבואה מישראל בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה ואפילו הוא אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר אחד או גזירה שוה אחת או דקדוק אחד גם הוא בכלל הזה". עכ"ל. הוסיף החפץ חיים (באר מיים חיים אות ח) שעל אפיקורס לא צריך את תנאי ההיתר המבוארים בכלל י. אחד התנאים המוזכרים בכלל י הוא שהדיבור יהיה לתועלת. משמע שמותר לדבר דברי גנאי על אפיקורס אפילו כשאינו מכוון לתועלת. [ויש לשאול מדוע הדין שונה בין אפיקורס לבין רשע שאינו אפיקורס? הרי שניהם אינם בכלל עמיתך שבתורה ומצוות, כפי שכתב החפץ חיים (ד ז) שגם רשע שאינו אפיקורס אינו בכלל עמיתך שבתורה ומצוות. הביאור העולה מדברי החפץ חיים הוא שרשע שאינו אפיקורס אף שאינו בכלל תורה ומצוות, הוא לא יצא לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל, וכפי שכתב החפץ חיים (הגה כלל ו אות י): "...אפילו אם בלאו הכי גם כן נתחזק בעיר לאדם רשע על ידי מעשיו הרעים אך שעל ידם לא יצא עדיין לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל כגון להשיב לו אבידה וכדי ליתן לו צדקה או לפדותו וכיוצא בו. ועתה נשמע עליו עוד מאנשים שיצא לגמרי מכלל עמיתך כגון דשביק התירא ואכיל איסורא...". וכן מבואר בספר אהבת חסד (ח"א פ"ג ה"ב) ע"ש. הרי שמי שעושה עבירה רק לתיאבון לא יצא לגמרי מכלל שאר אנשים מישראל וצריך לגמול עמו חסד וכו, אך מי שעושה להכעיס או אפיקורס יצא לגמרי מכלל אנשי ישראל. יצוין שבשני המקורות האלה (בהערה בכלל ו אות י ובאהבת חסד ג ב) מבואר שהעושה עבירה להכעיס דינו כאפיקורס לעניין זה שיצא לגמרי מכלל שאר אנשי ישראל, אף שבחפץ חיים כלל ח הלכה ה מוזכר רק אפיקורסים ולא העושה עבירה להכעיס]. אין לדבר על אפיקורסים לשון הרע ללא תועלת כלל: יוצא לכאורה שעל אפיקורסים מותר ומצוה לגנותם ולבזותם אף אם אין בכך תועלת. לכאורה לפי זה מותר ומצוה לדבר על חילונים לשון הרע משום שכנראה רובם לא מאמינים בכל קל וחומר שיש בתורה, וממילא הם בגדר אפיקורסים. ונראה שבכל זאת אין לדבר לשון הרע סתם ללא תועלת על אפיקורסים וכל שכן על חילונים שבזמנינו. נבאר קודם כל על אפיקורסים בכללי, ואז נדבר על חילונים שבזמנינו. אין לדבר על אפיקורס בלי סיבה משלש סיבות: א. זה פוגע במידות של המספר והמספר עלול להתרגל לדבר על אנשים שאסור לדבר עליהם. ב. עלולים להחשיב אנשים כשרים כאפיקורסים שלא בצדק. ג. האפיקורסים בדורות האלה נחשבים במידה מסוימת כאנוסים מפני שאין מי שיכול להוכיח אותם. נפרט: א. נכון שהחפץ חיים (כלל ח באר מים חיים ס"ק ח) כתב שמותר לדבר על אפיקורס ולא צריך את התנאים הרגילים שיהיה לתועלת וכו. אך מאידך מצינו בכמה מקורות שלא נכון לדבר אפילו על גוי לשון הרע ללא תועלת, ואפילו על חיה כדלהלן. כתב בחובות הלבבות (שער ו שער הכניעה פרק ו): "ונאמר על אחד מן החסידים, שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת. אמר להם: כמה לבנים שניה. ונתחרטו על מה שספרו בגנותה". ע"ש. ובספר אורחות חיים לרא"ש (ליום ה אות פג) כתב: "אל תוציא דבה ולשון הרע על שום בריה ולא לזות שפתים ורכילות". [אמנם יש מקום לומר שאפיקורס גרע מסתם בריה במובן מסוים (עי' על כך ב'אז נדברו' חלק יד סימן ס וסי' סט)]. אף החפץ חיים בשני מקומות ציין שההיתר לדבר לשון הרע על אפיקורסים הוא כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים (הקדמה לשמירת הלשון, הלכות רכילות פ"ט הלכה טז). משמע שאין לדבר על אפיקורסים דברי גנאי מתוך שנאה או סתם ללא כוונת תועלת כלל [ולא מסתבר לטעון שיש עניין סתם לגנות אפיקורסים שכל גנאי שאומרים עליהם אפילו ללא תועלת הוא מועיל להרחיק ממעשיהם]. נראה שסתם לגנות אפיקורסים יש בכך מדה רעה, וזה מרגיל את האדם לדבר לשון הרע גם על מי שאסור (עי' לקמן בדברי האז נדברו ותשובות והנהגות). ב. מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל הצטער מכך שהחפץ חיים פרסם היתר לדבר לשון הרע על אפיקורסים (גדול שימושה). נראה שכוונת הרצי"ה היתה שעל ידי ההיתר שפירסם החפץ חיים אנשים יבואו לדבר על אנשים כשרים ויחשיבו אותם שלא בצדק כאפיקורסים. ראה בפירוש העמק דבר בהקדמה לבראשית שביאר את הקלקול שהיה בימי בית שני, וז"ל: "ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס". ג. כתב החפץ חיים באהבת חסד בשם המרגניתא טבא: "להשתדל בטובת חבירו ולרדוף אחר השלום ולהזהר מלאו דלא תשנא ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כ"ז שלא הוכיחו ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו כמ"ש ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכמ"ש שאסור לקלקלו [נ"ל שצ"ל וכ"ש שאסור לקללו] רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה ולא יכנה שם לחבירו ולא יקראהו בכינוי שכינוהו אחרים". אף שהחפץ חיים עצמו לא הביא את הדברים הנ"ל בספרו חפץ חיים ואהבת חסד להלכה, החזון איש (יו"ד סי' ב' אות כ"ח) הביא את הדברים הנ"ל להלכה, וז"ל: "ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"ם מלובלין, כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ודיינינן להו כאנוסין". וכעין זה כתב מרן הראי"ה קוק באגרות הראיה (כרך א, רסו) וז"ל: "וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר' עקיבא, מי שיודע להוכיח, על-כן נפל פותא בבירא וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למ"ד לא היו ולא עתידין להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר". החילונים שבזמננו נחשבים כתינוקות שנשבו או קרוב לזה על החילונים בימינו יש עוד יותר מקום להחמיר שלא לדבר עליהם לשון הרע ללא תועלת משום שרוב ככל החילונים היום הם תינוקות שנשבו (עי' שו"ת מנחת אשר ח"א סי' י). ואף אם נאמר שאין החילונים ממש בגדר תינוק שנשבה לקולא, מכל מקום אולי לחומרא הם בגדר תינוק שנשבה ואין לדבר עליהם לשון הרע (אז נדברו יד סט). אמנם דעת הגר"ח קניבסקי שאף תינוק שנשבה אינו בכלל עמיתך שבתורה ומצוות ומותר לדבר עליו לשון הרע (חפץ חיים דרשו כלל ח הע' 17). בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קצח) כתב שקשה ליתן לחילונים ממש דין תינוק שנשבה, אבל ודאי שאנוסין הם על ידי חינוך הרע שנותנים להם והם כמומר לתאבון או אפילו פחות מזה. יוצא לפי דברי שבט הלוי שאין היתר לדבר על חילונים שבזמנינו כפי שמדברים על אפיקורסים ומומר להכעיס. עוד מדברי הפוסקים שאין לדבר סתם לשון הרע על חילונים הג"ר יהודה שפירא מראשי כולל חזון איש אסר לדבר על חילונים אם אינם שונאי דת, וז"ל (דעת יהודה עמ' רמו שאלה קסג): "האם אסור לספר לשון הרע על תינוק שנשבה? תשובה: אם אינו רודף או שונא דת". וכן כתב האז נדברו (חלק יד סימן סט): "מכל מקום הטעם שלא יתרגל שייך בזה לכן אין לדבר לשון הרע אלא מפני איזה תועלת". ובתשובות והנהגות (ח"ג תעח) התיר לדבר על החילונים רק לצורך, וז"ל: "ואף כאן נראה שאם מספר לה"ר כדי שידע השומע גנות אנשים בלי תורה ולהבאיש מעשים הרעים מותר כמ"ש, אבל לספר סתם בלי תועלת ראוי להחמיר, ואם מספר גורם לו להתרגל לספר לה"ר ונעשה טבע לדבר גם על אנשים שאסור לספר עליהם... אבל לא הותר סתם לספר רע על חבירו אפילו הוא רשע כשכוונתו רק לפטפט על יהודי שהוא אנוס ובכלל עמך". ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם מותר לדבר לשון הרע על חילונים, ואמר שרק אם הוא מסית נגד התורה. שאלתי אם זה מפני שהאחרים שאינם מסיתים הם תינוקות שנשבו. והשיב שהם לא בדיוק תינוקות שנשבו. שאלתי אם כן מדוע אסור? השיב מפני שהם יהודים. שוב שאלתי את הגר"א נבנצל כמה ימים אחר כך, מדוע אסור לדבר דברי גנאי חילוני שלא מסית, והרי הם אפיקורסים. והשיב שחלק מהם תינוקות שנשבו. שאלתי: ואלה שאינם תינוקות שנשבו? והשיב שגם עליהם אין לדבר מפני שהם יהודים. כעין זה אמר לי הגר"מ אליהו זצ"ל לפני כעשרים שנה שאין לדבר לשון הרע על החילונים (לצערי אינני זוכר מספיק טוב כדי לצטט במדויק את דבריו). וכן אמר לי הגר"ד ליאור שליט"א לפני כמה שנים, שאין היתר לדבר לשון הרע על חילונים, שמבואר בחפץ חיים שמותר לדבר רק על מי שעושה להכעיס.