האם יש מצות תוכחה היום? אני מרגיש שאם אני מוכיח זה גורם תוצאה לא טובה. אנשים כועסים וכו. הרי בגמרא (ערכין טז:) אמרו שכבר לפני דורות רבים אנשים לא ידעו כיצד להוכיח ולא ידעו לקבל תוכחה: "אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". אם בזמן הגמרא לא ידעו איך להוכיח אנשים ואיך לקבל תוכחה, כל שכן היום. ואם כן לכאורה בטלה מצות "הוכח תוכיח את עמיתך"?

שלום וברכה, מבחינה עקרונית גם היום יש מצוות תוכחה כמבואר בשולחן ערוך וכל הפוסקים (שולחן ערוך תרח ב). אכן בגמרא מבואר שאיננו יודעים להוכיח וגם אנשים לא רוצים לקבל תוכחה. אנו למדים מכך שני דברים: 1. מי שבא להוכיח את חברו עליו לנסות להוכיחו בצורה הטובה ביותר. כלומר שיוכיחו בנעימות מתוך אהבה ואכפתיות. וכן המוכיח ישים לב שלא יהיה בו בעצמו את אותו הפגם שעליו הוא בא להוכיח את חברו שאז תוכחתו לא תועיל כלום, שיאמרו לו: "אתה בעצמך חוטא וטול קורה מבין עיניך". 2. עוד למדים אנו מהגמרא הנ"ל שאנשים שמוכיחים אותם ולא מקבלים את התוכחה אינם בגדר רשעים שצריך לשנוא אותם, אלא דנים אותם כשוגגים או אנוסים, ועלינו לאהוב אותם ולקרבם בעבותות אהבה. חשוב לדעת שאם חוששים שהתוכחה תגרום למי שמוכיחים אותו רגשות שנאה או שזה ירחיק אותו מהתורה עדיף לשתוק ולא להוכיח (כך אמר לי הרב אביגדור נבנצל שליט"א). לכן כיום יש לצמצם את התוכחה משום שלעתים קרובות זה גורם נזק. הדרך להשפיע בצורה טובה היום בדרך כלל זה בדוגמא אישית ובאהבה. וכן ניתן לפעמים ללמד את הלכה בדרך אגב וכדומה בשום שכל. מקורות והרחבה: בגמרא מבואר שאין לנו בדור הזה אפשרות להוכיח כמו שצריך בגמרא במסכת ערכין (טז:) מובא: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום; יכול אפי' משתנים פניו? ת"ל: לא תשא עליו חטא. תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". מכאן למדו הפוסקים שאין לשנוא יהודים שעוברים על התורה וכתב החפץ חיים באהבת חסד בשם המרגניתא טבא שלפי זה אין היתר לשנוא אפילו רשע גמור משום שיתכן מאד שהרשע היה חוזר בתשובה אם היו מוכיחים אותו בצורה נכונה, וז"ל: "להשתדל בטובת חבירו ולרדוף אחר השלום ולהזהר מלאו דלא תשנא ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כ"ז שלא הוכיחו ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו כמ"ש ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכמ"ש שאסור לקלקלו [נ"ל שצ"ל וכ"ש שאסור לקללו] רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה ולא יכנה שם לחבירו ולא יקראהו בכינוי שכינוהו אחרים". וכעין זה כתב מרן הרב קוק באגרות הראיה (כרך א, רסו) וז"ל: "הערה אחת מוסיפים, שכל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו, שקימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר' עקיבא, מי שיודע להוכיח, על-כן נפל פותא בבירא וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למ"ד לא היו ולא עתידין להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר". החזון איש (יו"ד סי' ב' אות כ"ח) הלך עוד צעד וכתב שבניהם ותלמידיהם של המומרים דינם כתינוקות שנשבו, וז"ל: "ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הר"מ בפ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה. ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר בפרק כלל גדול, ומצווים אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגה"מ פ"ו מהל' עדות כתב דאין רשאים לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא בן מתא ובת מהר"ם לובלין, כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לענין שאר הלכות." יש מצוות תוכחה היום אך בצורה מסוייגת בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד עט) ביאר בכוונת הגמרא הנ"ל, שאין הכוונה שבטלה כיום מצות "הוכח תוכיח" (כפי שמשתמע מהחפץ חיים בביאורו לתורת כהנים ע"ש), אלא רק באו לזרז את המוכיחים, שיקשטו עצמם תחילה, כדי שיתקבלו דבריהם, שאם לא כן הם הגורמים במה שדבריהם אינם נשמעים, שיאמרו להם טול קורה. עוד הביא המנחת יצחק בשם העיון יעקב שעקרונית היה מקום לומר שלא ניתן להוכיח כלל, אלא מה שמוכיחין היום הוא על דרך מה שאמרו שאין היום דיינים מומחין בזמן הזה שיכולים לדון, ובכל זאת דנים בדברים שכיחים מכח שליחות הקדמונים ע"ש. לכאורה כוונתו שמבחינה עקרונית אנו פטורים מלהוכיח, אלא שאי אפשר שלא להוכיח כלל ועל כן צריך להוכיח שלא משורת הדין. ואולי התוכחה היום לדבריו היא מדרבנן בלבד וצ"ע. עיקרי מצוות תוכחה עיקרי דיני תוכחה מבוארים בשולחן ערוך ורמ"א (תרח ב) ובמשנה ברורה (שם). תמצית הדברים הם כדלהלן: כאשר יש ספק אם האנשים יקבלו את התוכחה – יש להוכיח. וכאשר בטוח שלא ישמעו אין להוכיח, ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. ואם הם עוברים על מצווה המפורשת בתורה או אפילו מצווה שאינה מפורשת בתורה אך הם יודעים שאסור ועושים זאת במזיד יש להוכיחם אפילו כאשר לא ישמעו. במקרה כזה אם מדובר ברבים יש להוכיח פעם אחת בלבד. וביחיד יש להוכיח עד שהאדם שמוכיחים אותו ינזוף במוכיח. עד כאן דברי הרמ"א והכרעת המשנה ברורה. אמנם בביאור הלכה (ד"ה 'אבל אם מפורש בתורה') הביא דברי כמה ראשונים שסבורים שאין להוכיח אפילו בדבר המפורש בתורה אם ברור לנו שלא יקבלו. עוד הביא (ד"ה 'מוחין בידם') בשם הברכי יוסף שעד כאן לא אמרו שבדבר המפורש בתורה צריך למחות אף שיודע שלא יקבלו, היינו רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד, אבל כשאין בידינו כח להפרישם אין מחויב להוכיחם כיון שיודע שלא יקבלום. אך הביאור הלכה ציין שמדברי הסמ"ק המובא במ"א משמע שבזה אף שאין נתפס בחטאם מכל מקום יש עליו חיוב מצד המצוות עשה של הוכחה. אף שלדעת המשנה ברורה העיקר להלכה הוא שצריך להוכיח חוטאים במזיד גם כאשר ידוע שלא יקבלו, בכל זאת המשנה ברורה התחשב בדעה שאין להוכיח חוטא במזיד (ראה שער הציון יג). מהי מטרת התוכחה בעובר עבירה במזיד? במנחת אשר (דברים עט) הביא את דברי שולחן ערוך הרב (תרח ה) שכתב שצריך להוכיח אף אם בודאי לא יקבלו, כדי שהמוכיח יוציא עצמו מן הערבות (ויציל את עצמו). עוד הביא את דברי האבני נזר (יו"ד תסא ד) שכתב שעצם התוכחה היא המצוה ולא כדי שדבריו יתקבלו. המנחת אשר חלק עליהם וביאר שהטעם שצריך להוכיח את מי שעובר במזיד הוא משום שיש תקווה רחוקה שאולי דבריו יתקבלו, ע"ש. וראה משנה ברורה (ס"ק ט) וביאור הלכה (ד"ה מוחין בידם). האם יש להוכיח כאשר התוכחה עלולה להביא שנאה או ריחוק מהתורה? בהערות הגרי"ש אלישיב (ערכין שם) הביא את מחלוקת האחרונים אם צריך להוכיח על עבירה במזיד כאשר לא יקבלו. וביאר את טעם המחלוקת כך: מי שסבור שאין להוכיח כאשר ברור שלא יקבלו סבור שאין להוכיחו כי זה יגרום לו לשנוא וייכשל באיסור לא תעשה. ומי שסבור שיש להוכיח בכל מקרה סבור שאין לבטל את המצוה שלנו של הוכחה מפני שהוא יעבור על מצות לא תשנא. ודעת הגרי"ש אלישיב להלכה שיש להוכיחו פעם אחת, ואין להוכיחו יותר מפעם אחת (לכל הדעות), כי המטרה בהוכחה הרבה פעמים ענינו לתכלית שיקבל את התוכחה ואין עניין להוכיחו אם זה רק ירחיק אותו. עכת"ד. עולה מדבריו שיש להוכיח פעם אחת אפילו כאשר התוכחה תרחיק את האדם מהתורה או שעלולה לגרום לו לשנוא. ומשמע שהבין כשולחן ערוך הרב או האבני נזר ולא כמנחת אשר הנ"ל. ולולא דבריו היה ניתן לומר שאם אנו חושבים שתוכחה יביא את האדם לשנאה אין להוכיחו אפילו פעם אחת (אולי אפילו לדעת השולחן ערוך הרב והאבני נזר הנ"ל). והשיטה הסבורה שיש להוכיחו בפעם הראשונה כשלא ישמע מדברת כשלא ייגרם שנאה. וכן נראה מדברי האורחות חיים לגר"ח ולוז'ין (ס"ק קמג ), וז"ל: תוכחה. שלא לדבר קשות, ודברים קשים אינם נשמעים. רק יאמר בלשון רכה. ואם אין טבעו לדבר רכות בשום פנים ואופן, פטור הוא מלהוכיח". וכעין זה מובא במנחת שמואל (סע' יא, ומובא בקונטרס עץ חיים אות קיד, ראה שם גם באות קטו): "מצות התוכחה...שהוא חוב מוטל על כל אדם...אבל ראוי שתדע שכך קבלתי מרבותי ובפרט מאדמו"ר מוהר"ח מואלזין נ"ע שבזמן הזה קשות אינם נשמעים ורק בדברים רכים וטובים, ומי שאין טבעו לדבר רכות ותיכף יכעוס על עושי עול ובפרט כשלא ישמעו לו, אזי הוא פטור ממצות התוכחה". עכ"ל. הרי שאם התוכחה לא תהיה נעימה ולא תביא תוצאה טובה אזי פטור מלהוכיח. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם יש להוכיח על עבירה שספק אם יתקבל או שיודעים שלא יתקבל אך העבירה מפורשת בתורה, כאשר יש חשש שהתוכחה תביא את האדם להתרחק מהתורה או שתביא אותו לשנאה. והשיב שעדיף לשתוק ולא להוכיח אם התוכחה תביא שנאה או שירחיק אותו. ונראה שכך מנהג העולם, ולא ראינו לרבנן קשישאי שמוכיחים כל כך. ונראה שזה הטעם. שוב מצאתי בקונטרס הזכרונות כעין דברי הגר"א נבנצל. ראה דבריו בסעיף הבא. בדעת החזון איש בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' י) פסק על פי החזון איש הנ"ל שרוב ככל החילונים בימינו דינם כתינוקות שנשבו ע"ש. ובשו"ת להורות נתן (ח"י סי' יז) תמה על החזון איש, וכתב שיוצא שלדבריו בטלה היום מצות תוכחה, והרי בכל הפוסקים מבואר שיש כיום מצות תוכחה (ראה בשולחן ערוך סי' תרח סע' ב), ומתוך כך פירש את החזון איש בצורה אחרת. לדבריו גם החזון איש מודה שאם הוכיחו לבני התועים ולא הועילה תוכחתו דינו כלאחר תוכחה, ואין דינו כתינוק שנשבה אלא כמומר. ומה שכתב החזון איש שבני התועים נחשבים כאנוסים וכתנוקות שנשבו, ואצלנו הוא כקודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ואסור לשנאותו - היינו באופן שמעולם לא הוכיחוהו. וכל כוונת החזון איש שהחילונים שלא מוכיחים אותם נחשבים כתינוקות שנשבו, למרות שהם יודעים שיש שומרי שבת בעולם שצועקים על החילול שבת. ומה שכתב החזון איש שאין אנו יודעין להוכיח, אין כוונתו לדברי התנאים בערכין (טז א) הנ"ל, שמימרות אלו אין מבטלין מצות תוכחה, שהרי כל הפוסקים כתבו שחייבין להוכיח, ומוכח שיש מציאות של תוכחה גם אחרי דברי התנאים האלו. התנאים אמרו כן רק דרך זירוז. עכת"ד. אמנם לענ"ד פשטות כוונת החזון איש כך: מצד אחד גם היום יש מצוות תוכחה. אך מצד שני איננו יכולים להחזיק את התוכחה שלנו כתוכחה שמועילה להוציא יהודי מחזקת כשרות שצריך לאוהבו, וממילא דינם של החילונים כתינוקות שנשבו גם אם הוכיחו אותם. (ולא כהבנת הלהורות נתן שאם התוכחה שלנו לא מועילה להוציא יהודי מחזקת כשרות ולחייב לשנוא אותו - אזי איננו מחויבים להוכיחו כלל). שוב מצאתי כעין זה בקונטרס הזכרונות (שכתב הגרח"ק פסקים והדרכות של דודו החזון איש, סימן נא סע' א): "אדם שברור שלא ישמע לו ולא תהיה לתוכחה כל תועלת, אין מצוה להוכיחו אף בדבר המפורש בתורה, כמו שהביא כעין זה במשנה ברורה סי' תרח בשם ס"ח)". ע"ש בהרחבת הגרח"ק. עוד מובא שם (סע' ב): בן ישיבה שאל אם עליו להוכיח לחבריו על כל עוולה שרואה מהם, או ביטול תורה, וכה"ג, והשיב אין צריך להיות שוטה." וציין הגרח"ק לכתר ראש סי' קמג ועוד מקורות. ובהערה (הן זכרונן הע' 4) כתבו: "והטעם שצריך להימנע מלהוכיח את מי שלא ישמע, ביאר החזון איש (מעשה איש ח"ב עמ' פז) שהוא משום שעובר בלפני עיור במה שגורם לשני לשנוא אותו, וגם משום שגורם שהשני יהיה מזיד יותר, שאף שחוטא כבר יודע הדין, מכל מקום בכל פעם שמוכיחו גורם שיהיה מזיד יותר. ואף אם יש לו ספק אם השומע ישמור לו טינה על שהוכיחו, ביאר רבינו (הגרח"ק) שאינו צריך להוכיחו, כי אם ישנא אותו חבירו הרי נכשל באיסור, וכשהוכיחו גרם לו להיכשל בשנאה. ומכל מקום אמר רבינו (הגרח"ק) שצריך להתבונן האם יכול להוכיח באופן שודאי לא ישנא אותו חבירו מחמת כן, וכשיכול לעשות כן חייב להוכיחו". אין להוכיח את הילדים אם זה יפגע בחינוך עוד יש לציין לדברי המנחת אשר (בראשית לב ט) שבעניני חינוך יש מצוה דרבנן - לחנך לפרטי המצוות, ויש מצוה דאורייתא - לחנך לאהבת ה' ולקיום התורה באופן כללי. וכתב שלא יתכן לקיים את המצוה דרבנן על חשבון המצוה דאורייתא. וזה לשונו: "והנה מעשים בכל יום בקטן שהגיע לחינוך שמתרשל במצוה מסויימת וטל הילדות מקשה עליו להתאמץ בקיום המצוות, ויש לשאול האם על אביו לכפותו בקיום המצוות כשם שכופין את הגדול, דהלא האומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו, ולכאורה ה"ה בקטן שהגיע לחינוך מדרבנן, דהלא דין אחד לקטן ולגדול אלא שזה מדרבנן וזה מדאורייתא. אך באמת מרגיש כל בר דעת בלבו שלא זו הדרך ולא זו העיר ויש לגלגל עם הנערים בשלום ובמישור, באהבה ובחמלה וחנוך לנער על פי דרכו, אלא שצ"ב ביסוד הדברים.ונראה לפי דרכנו שלא באו חכמים לעקור מצות חינוך דאורייתא אלא להוסיף עליה, ואף שחייבו את בקטנים בדקדוקי המצוות כאילו גדולים ובני חיובא המה, מ"מ במקום שנראה לפי ראות עינינו ושיקול דעתנו אם נכפה עליהם את פרטי המצוות נרחיק אותם מתכלית יעודם, עדיף לנהוג עמהם במתינות ובדרך זו לחנכם לשמחת המצוה ואין חיוב להוכיחם ולהכותם, ודו"ק בזה. עד"כ. אין להוכיח חילונים עוד כתב הביאור הלכה (ד"ה אבל): "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דא"ר פי"ח הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו והעתיק זה הגר"א בקיצור באדרת אליהו ע"ש ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר". על פי זה כתבו האור לציון (ח"ד, הערות פרק יא) והפסקי תשובות (אות ב) שאין להוכיח חילונים. אין לבעל להוכיח את אשתו אלא בהזדמנות לאחר זמן ילמד את ההלכות בלי קשר למעשיה זה לשון האור לציון (ח"ד, הערות פרק יא): "וכן בין איש לאשתו צריך מאוד זהירות בענין התוכחה, שיש לנהוג בחכמה ובלא להפר שלום הבית. וכשרוצה להעיר באיזה ענין שנוהגת אשתו שלא כהלכה, לא יעיר מיד, אלא ילמד דין זה בשלחן שבת וכדו'. ובכל אופן יאמר לה הדין פעם אחת ולא יותר. ואין צריך להוכיחה אלא בג' דברים, בטהרת המשפחה, ובכשרות, ובשבת, שאלו דברים הנוגעים אליו, אבל בשאר דברים ימנע מלהעיר ולא יפר את שלום הבית. (ראה בכתובות ע"ב ע"א וברמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"א, לענין עוברת על דת)". אין להוכיח כאשר יש לאדם על מה לסמוך זה לשון האור לציון (שם): ובמקום שיש על מה לסמוך, אינו חייב בתוכחה. וכגון הרואה ספר המספר אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ומספר אותו במספריים כעין תער במקום פאת הראש, שלדעת מרן ביו"ד סימן קפ"א סעיף ב' יש לחוש לאוסרים במספרים כעין תער, מכל מקום כיון שלדעת מרן בסתם שם אינו חייב אלא כעין תער, וכן לדעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות עבודה זרה הלכה ו' אין איסור אם משאיר ארבעים שערות, אף שמרן בב"י יו"ד סימן קפ"א כתב שיש להזהר בזה משום ספיקא דאורייתא, אם אינו רוצה להוכיח כדי שהמסתפר לא יגער בו שמתעבר בענין לא לו, יש לו על מה לסמוך. ולאחר שהמסתפר יצא, יאמר לספר שיותר לא יעשה כן. תוכחה שלא במקום הנכון יכולה להביא נזק רוחני- דברי רבי נחמן מברסלב כתב בליקוטי מוהר"ן (תניינא תורה ח): "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כ"א מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כ"ש (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך. אעפ"כ לאו כל אדם ראוי להוכיח, כ"ש ר"ע(א) (ערכין טז ע"ב) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. ואם ר"ע אמר זאת בדורו, כ"ש בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי ע"י תוכחתו, הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע. אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע. כמו כן, ע"י תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, עי"ז מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם. ועי"ז הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועי"ז נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות". במקום להעיר לאנשים על השלילה שלהם, נכון לחזק אנשים ולשבחם כך כתב הפלא יועץ (ערך תוכחה): "ומה מאד צריכים לזהר הדרשנים שלא לנגע בכבוד הבריות, ושלא להזכיר חטא שעשה איזה פרטי בתוך דרושם, כי דם יחשב לדרשן ההוא, דם שפך אלא גם כשיוכיח על עברות שדשו בהם פרטי, יכבדהו וינשאהו תחלה כדי שיקבל התוכחה, וזה פרשו המפרשים פרוש הכתוב (שם ט ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך. שאל יוכח בלשון לץ לומר לו, אתה לץ רשע למה תעשה כך וכך, אלא יאמר, אתה חכם, איש טוב, משבח ומפאר, ולא נאה לך מעשים כאלה, חזר בך כדי שתהיה שלם בכל ויהללו בשערים מעשיך. ואם לא יקבל ברכות ולא ישוב מדרכו הרעה, ידבר קשות ויוסיף, עד להכותו, אם יש בידו למחות. והיותר טוב למי שהוא דרשן, שכשרואה שיש בני אדם פרוצים באיזה דבר, יבקש לדרש בספר על אותו ענין, או בעמדו בקהל אנשים יגלגל הדברים להודיע האסור שיש בדבר ההוא וחמר שבו, השומע ישמע והחדל יחדל". עכ"ל הפלא יועץ. הדרך לתקן בימינו ההיא דוגמא אישית – דברי הראי"ה קוק מרן הראי"ה קוק כתב (אדר יקר, עמ' לז) שכל הכפירה אינה מגיעה ממחשבה עמוקה והתבוננות המכחישה את הקב"ה ותורתו, אלא יסודה מהתנהגות שאינה ראויה מבעלי תורה ואמונה. וז"ל: "הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבנין הכפירה המתדמה למדעית, שאין לה כל יסוד מצד עצמה. ע"כ כל מה שישפרו מחזיקי תורה ובעלי אמונה יותר את מעשיהם ומדותיהם, כן תתמעט הכפירה המוסרית בטבע". ממילא ביאר הראי"ה קוק בהמשך שהדרך להתמודד עם הכפירה היא על ידי קידוש השם (אדר היקר ד): "ולא היה מקום כלל למציאות הכפירה השרלטנית שתתפשט בעולם... אמנם היא באה בטענות מוסריות מצד הנהגה בלתי-נאותה שראתה מאיזה מבעלי תורה ואמונה... הגרם היסודי לכל המהומה, המביאה רעה לעולם בדעות רעות, הוא חטא חלול השם, ולעומתו גדול הוא כח של קדוש שם שמים היוצא מ"תלמיד-חכם שמשאו ומתנו בשוק נאה ודבורו בנחת עם הבריות... כי רק ההנהגה הטובה המוסרית במעשים טובים ובמדות טובות, היוצאת מבעלי תורה צדיקים ויראי ד', היא הערובה היותר נכונה לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית". עוד כתב: "חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במדותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת ע"פ רוב דוקא בלי שום כונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות".