אני בחור ישיבה שלומד גמרא שנים רבות. בתקופה האחרונה שבה ומציקה לי בעיה בלימוד הגמרא שאיננה מרפה לי. אינני מבין את כל המשמעות של דרישות הפס’ בגמרא. אני מתייחס בעיקר ללימודים שאינם מהמידות שהתורה נדרשית בהם. כשאני לומד במסכת ברכות יג: שרבי לומד מהאות ה’ במילה "הדברים" שאסור לקרוא קריאת שמע למפרע, ורבנן "לא משמע להו", אני לא מבין. אנו מוצאים בגמרא פעמים רבות ויכוחים על דרישת פסוקים, מילים, ואותיות ללא שום הגיון! האם הלימודים הללו הם כפשוטם? האם היה להם איזה הגיון שאין לנו? האם ההלכות היו להם ידועות והם ניסו להצמיד להם לימודים? אם כן למה הגמרא מפרטת כל כך את המחלוקות סביב אותם לימודים אם הם אינם משמעותיים כל כך? למה בעולם הישיבות לא מתייחסים לבעיות הללו, כאילו הדברים ברורים מאליהם? הרי כל אדם שלא למד גמרא בימיו ויראה סוגיא כזו יחשוב שהיהדות והגמרא הם ממש טיפשיים ח"ו?

שאלותיך נכונות וטובות מאוד. הנחת היסוד של חז"ל היא שמכיוון שהתורה היא דבר ה' הנאמר בנבואה, אין בה אף אות מיותרת. וכל אות נדרשת למקומה, ואפילו שלא למקומה. חז"ל עצמם אמרו ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו", אך הם לא אמרו ש"אין במקרא אלא פשוטו". בשביל לדעת לדרוש את הפסוקים צריך מדריגה רוחנית מיוחדת, אשר מאז חתימת התלמוד אבדה מאיתנו. וכיום אנחנו נדרשים ללמוד הלכות מתוך דברי הגמרא, אפילו אם נראה לנו שאפשר לדרוש זאת מתוך הפסוקים. והיו מגדולי ישראל שעסקו בנסיונות להבין את הלימודים של חז"ל מהפסוקים, איך הם שמו לב לכל אות ואות. אם ברצונך להעמיק בנושא זה, עיין בספרו של המהר"ל מפראג "באר הגולה" (באר שניה ושלישית), ובהקדמת המלבי"ם ל"תורת-כהנים". כיום, הלומדים בישיבות באים ללמוד את דברי חז"ל שיוצאים להלכה מלימודים אלו, משום שזהו דבר שיש לנו השגה בו ואפשר להבין בו טעמים וסברות, ולא משקיעים זמן ללמוד את דרישת הפסוקים עצמם, שבהם אין לנו הבנה ואין לנו יכולת לעשות זאת בעצמנו.