אני לומד חסידות מספר שנים ומישם את הלימוד בתפילתי, ואכן במשך השנים ראיתי ברכה בתפילה יותר ויותר, אמנם היו עליות וירידות אך הקו הכללי הוא של עליה ממש כפי שמתואר בספרי החסידות, קרבת אלוקים גדלה והולכת וכן החלטות טובות שקיבלתי בזכות אהבת ה’ שהתעוררה בתפילה. לאחרונה יש לי ירידה ממושכת בתפילה, אני מכוון אותן כוונות שנהגתי לכוון אבל מרגיש כמו עץ יבש, ניסיתי אפילו בהתאם לדברי אדמור הרש"ב לייגע את הגוף והנפש והאטתי עוד יותר את קצב התפילה ממש לבוא לכל תיבה ותיבה אבל העלתי חרס בידי וכך מספר שבועות ואני שחוק לגמרי ומתגעגע להרגיש קצת אלוקות בתפילה, האם יש עצה לדבר? וכן תפילת שמונה עשרה היא כנגד אצילות, מה זה אומר לגבי אופי הכוונה וההתבוננות בשמונה עשרה, האם ראוי לשים את הדגש בתפילה בתוכן המילים או בתחושה של נוכחות הבורא הרי אי אפשר את שני הדברים בת אחת? והאם על פי הלכה חיבים לומר פרשת העקידה וקורבנות, זה לוקח לי 20 דקות ואם נוסיף לזה תפילין דרבינו תם ותהילים וחומש מדובר בשעתיים תפילה?

נראה לי לענ"ד כי אפשר להשיג את המעלות הגדולות רק כאשר הבסיס הוא מוצק ואם לא אז בהמשך הזמן יש רפיון בהשגות הגבוהות. ועל כן טוב לחזור ולשנן את הלכות התפילה ואת הכונות הפשוטות ולכוין רק בהם ואחר לנסות שוב ואז אפשר להצליח. ענין האצילות ששם שום רע ואין דבר זר חול לכבוד שמים ולא לשום מטרה אחרת . על פי דעת הבן איש חי (עפ"י הקבלה) יש לומר לפחות את קריאת שמע ואת פרשת התמיד וקצת מהקטורת ומאיזהו מקומן ואפשר את כל זה ב-5 דקות.