יש חנות פיצה הנותנת הנחה לתושבי המקום. אני נחשב לתושב המקום, ופעם היו לי בבית כמה חברים. תכננתי להזמין פיצה במחיר תושב לכולם כי הם הרי אורחים שלי, והם ישלמו לי כל אחד לפי מה שאכל, כך שאני לא מרויח כלום. כשהשואל שאל אם אני תושב אמרתי שכן ועימי יש כמה שאינם אך הם אורחי (כדי לא לעבור על גניבת דעת). המוכר לא הסכים למכור לי במחיר של תושב, ונאלצתי לשלם יותר (יש במקום עוד חנות פיצה בבעלות ערבית, אז לשם לא הלכתי). א. האם הוא גזלן בזה שלא מכר לי במחיר לתושבים? ב. להבא, האם מותר לי לא להזכיר שיש לי אורחים מבחוץ? ג. אם המוכר הזה לא התעקשתי על המחיר, כי היה לו כיפה על הראש, וחששתי מפני חילול ה’, האם כך נכון לנהוג? ד. באם מוכר חילוני לא מוכן למכור לי במחיר הקבוע, האם יש ענין להתעקש ואפילו לא לקנות אצלו, כדי שלא יהיה חילול ה’ שיאמרו "דתיים סמרטוטים", או שמא להיפך, עמידה על שלי הינה חילול ה’, ועל כן ראוי לוותר?

ככלל, כשאדם נותן הנחה לתושב המקום, ותושב המקום מארח בביתו אורחים, אין הוא צריך לפרט מי סמוך על שולחנו, היות והקונה תושב המקום ומאכיל את אורחיו כרצונו. כמובן, המוכר (=בעל החנות!) רשאי להתנות את ההנחה באכילה בפועל של תושב המקום, אך הוא צריך לציין זאת במפורש (כמו שקרה במקרה שלך, אם המוכר הוא בעל החנות). במקרה שלך לא נזקקים לזה, מכיוון שכתבת שהאורחים אמורים לשלם כל אחד על המנה שלו, נמצא שאינם 'אורחים' שלך, אלא אתה שליח שלהם לקניית הפיצה עבור כל אחד. ממילא, אין ההנחה ניתנת להם אלא רק לך. [בענין שאינו הלכתי צרוף, שעסקת בענין קידוש ד' וחילול ד'. צריך לדעת שקודם כל יש הלכה שמנחה אותנו. מעבר לזה אי אפשר לענות תשובה כללית, והעיקרון של קידוש ד' וחילול ד' בא לידי ביטוי בצורות שונות, וצריך לשקול בכל מקרה לגופו, איזה מעשה יביא לאמירת הבריות: 'אשרי רבו שלימדו תורה כמה נאים דרכיו' ואיזה מעשה יביא לאמירת 'אוי לו לרבו שלימדו תורה כמה מקולקלים מעשיו' (יומא פו.). ויש מעשים שהם בגדר ביניים, לא כל מעשה הוא או חילול ד' או קידוש ד'. יש דרך העולם, ויש לא להיות סמרטוט וכו' (ומי שלא סמרטוט, זה לא אומר שהוא קידש את ד' בזה, וגם לא להפך)]. הרב אחיה ליפשיץ.