יש לנו בת שהיא בת שנה וקצת, ילדה מקסימה, שובה לבבות, אי אפשר לעמוד בפניה, ("אני מאוד אובייקטיבית") לאחרונה אני מרגישה שאני נתקלת בהמון קשיים איתה ולעיתים אני פשוט מרגישה שאני ממש לא יודעת איך עלי להגיב ולהתנהג בהתאם למעשים שלה, אני אפרט חלקם: צורחת, צועקת אם משהו לא נראה לה, נושכת, לוקחת דברים ומעיפה לכל עבר, מרביצה ועוד. עלי לציין כי היא איתי בבית, כך שאין לה ילדים אחרים שמהם היא לומדת את זה, ב"ה אנו בבית חיים חיים נורמלים לחלוטין חס וחלילה ללא צעקות, ריבים וכו’. כמו כן היא מקבלת המון תשומת לב והתייחסות כך שגם את זה לא חסר לה, אני מודעת לכך שיש המון מקרים בהם היא מנסה אותנו, אבל ברגע שהיא התחילה להרביץ הסבלנות שלי והרוגע בו הייתי הגיעו לקיצם. אני ממש לא יודעת כבר מה עלי לעשות, היא בסך הכל ילדה בת שנה וקצת והיא מתנהגת כך, אני מפחדת שההתנהגות שלה תלך ותחמיר, מה לעשות?

הדבר החשוב ביותר זה הרוגע שלך, השמחה שלך בילדתך, והבהירות שלך במה שאת עושה. יש שיטות שונות בחינוך. יש הגורסים שעד גיל שלוש אין צורך לשים גבולות לילדים אלא אם כן הם מסכנים את עצמם. אולם רוב הדעות וכך גם אני סובר שיש לשים גבולות גם בגיל צעיר. יש מקום לעזור לילד שילמד כללים וסדר. אולם זאת יש לעשות מחד בנחרצות ומאידך ללא כעס. העיקר להיות שיטתי ולא לשנות את התנהגותך בכל יום. העיקביות זה אחד מן הדברים החשובים ביותר. כל אימא צריכה להרגיש מה מתאים לה. האינטואציה האימהית היא החשובה מכל. אם את מתחילה להיות מרוגזת סימן שאת עושה דבר שלא מתאים לך. שבי עם עצמך ותבדקי מה מפריע לך. תנסי להחליט דרך קבועה שבה את הולכת.