ברצוני להעלות נושא כאוב. לענ"ד רבנים, מנהיגיה הרוחניים של הציבור צריכים לעורר ולהתריע בעניין ואף להקים קול זעקה. כולם יודעים לומר שקשר בין בני זוג נשואים צריך להיות קשר של קדושה וטהרה, אך לצערי ההתייחסות שלנו כציבור דתי להקפדה ראויה על-כך לוקה בחוסר רב. הדבר הבולט ביותר המראה זאת הוא היקף הגרושין ההולך וגדל בציבור שלנו יותר ויותר. אתמקד בשתי נקודות חשובות שאני נתקל בהן בהרבה מפגשים עם זוגות (ארוח בשבת, מסיבות, ישיבות ועד ומפגשים חברתיים נוספים): 1.דיבור לא נאות בין בני זוג - בשיחות חולין בין בני הזוג מתגלה חוסר רגישות, חוסר פרגון, ביטול דבריה או דבריו או זלזול, ו"ירידות" במקרה ה"טוב" בהתלוצצות זה על זו ולהיפך. לעומת זאת בולט יחס מכבד, מפרגן לאדם אחר שהוא לא בת/בן זוגי. 2. חברה מעורבת מלכתחילה - אנו מקפידים מאוד לשלוח את ילדינו לבתי ספר בהם החינוך בין המינים נפרד ומקפידים לשוחח עימם על חשיבות ההפרדה והימנעות משיחות חולין בין המינים. אך לנו, המבוגרים אנו מתירים פתיחות יתירה בנושא. והדבר נעשה מתוך הרגל, שהרי כך מקובל בציבור שלנו, זה טבעי ונצרך. כך אנו מוצאים עצמנו משוחחים עם השכנה על הא ודא, דורשים לשלומה ולשלום ילדיה בצורה מורחבת בלי לשים לב, והכי "מוצדק" זה השיחות על המצב הפוליטי או עניין חינוכי כזה או אחר שאני "מוכרח" לדון בו דווקא עם השכנה או עמיתה לעבודה ולא עם בעלה ולהיפך. נכון שהדברים אינם נעשים מתוך רצון לפגוע אך יש לשים לב אליהם ברצינות רבה וביותר תשומת לב. השאירו את השיחות, החלפת הדעות, דרישת שלום לביחד שלכם עם בני/בנות זוגכם/ן. כמה בני זוג מרבים בשיחה ביניהם. למה למען ה’ כשמתארחים בערב שבת אצל זוג חברים, הגבר צריך להרבות שיחה עם אשת חברו ולהיפך. חשיבות הדברים התחוורו לי רק אחרי שראיתי חבר קרוב שנהרסה משפחתו בשל פתיחות יתירה בין המינים. היום הוא מצטער ורוצה לבנות את משפחתו שוב אך כבר מאוחר. זה קרה לחבר שלי וזה קורה להרבה אחרים מהציבור שלנו. אל תשלו את עצמכם שזה קורה רק למי שחלש באמונתו או מי שאינו תורני מספיק. ראיתי לנגד עיני איך זה קורה לאדם תורני מאוד בעל מעמד בציבור. וזה כואב. גם אם לא מגיעים למצב של גירושין, מגיעים לערעור הקשר בין בני הזוג ויצירת מתח לא בונה. אני יודע שרבים מהאנשים בסביבתי אינם מסכימים עמי ויש ביננו ויכוחים רבים על-כך. בבנ"ע מסבירים לנו שהחניכים צריכם להקפיד על הפרדה אך למדריכים הכרח הוא שיהיו פעולות מעורבות. בבית הספר לתלמידים יש להקפיד על הפרדה אך חשוב ליצור קשר לימודי, חברתי, מקצועי בין המורים למורות ועוד דוגמאות רבות. מה דעת הרבנים בעניין? עד כמה יש להקפיד על הפרדה בין המינים בציבור המבוגר? האם העובדה שהחברה הכללית מעורבת כמעט בכל תחום, זה מכריח אותנו ליצור מציאויות כאלה גם בציבור שלנו?

בנוגע למס' 1 ודאי שאתה צודק. יש לדבר שוב ושוב שהקשר בין בני הזוג לא מונח בכיס. יש להשקיע בו בלי שום אשליה. יש לכבד באמת ובתמים אחד את שני. ומה שבדרך כלל יש צד של ליצנות בסגנון של "קטילות" וכת ליצים לא מקבלת שכינה. האישה שלי אינה צריכה להיות אוביקט לצחוקים. האישה היא הדבר הכי יקר לנו ואנו צריכים כמה שיותר להיות רגישים עימה ולרצות שרק רגשות טובים יהיה לה בכל המפגשים החברתיים. 2. בנוגע למס' 2. יש גבול דק בין הראוי לבין מה שאין ראוי. הרוב תלוי בנקיות שבלב. אין זה טוב שיש קשר סתמי בין איש לאישה שאינה שלו. כל קשר הוא יכול להיות רק על בסיס ענייני ורק אם יצורך לשם פרנסה לכדו'. גם באירוחים בין בני זוג האיש ידבר עם האיש והאישה עם האישה. לא ראוי שאיש יפנה באופן אישי לאישה של חבירו. אולם עם יש שיחה משותפת שמדוברת כללית ודברים נאמרים סביב השולחן ללא פניות אישות יתכן שאין לאסור זאת. לפעמים יש מצב שריבוי האיסורים וריבוי מידות החסידות במקום שלא תמאים יכול לגרום ליתר נזק מאשר ליתר תועלת. אם כן מחד נאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". ומאידך אנו צריכים לומר שכל אחד מכיר את טבעו הפנימי והוא צריך להאמין בחייו והכיר האם אצלו הדברים נקיים ועניניים או שמא יש בהם צד מועט של פגיעה בצניעות ומעט הרהורים שאז הוא צריך להימנע בצורה מוחלטת מלעורר עוד את יצרו.