הרא"ש בפרק ג’ (סי’ י, בסופו) כתב: "ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל לא תקשה הא דאמרינן... ’גזירה שמא ירתיח’ - התם לאו משום בישול אלא משום שמא יחתה". לגישה זו אין חילוק בין לח ליבש, וכן היא גם סתימת לשונם של רבים מן הראשונים - עיין ברמב"ם פר’ ט’ הל’ ג’ שלא חילק, וכן בדבריהם של חכמי ספרד. הר"ן הגדיל לעשות בהצהירו: "ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למבושל אחר". מדוע , למרות הנ"ל , התקבלה דעת מיעוט של רבינו ירוחם בשם רבינו יונה שכתב: "וכל זה שאמרנו שמחזירין, דוקא שהגיע מבעוד יום למאכל בן דרוסאי, אבל אם לא הגיע לא יחזיר אם נטל, ואפילו הגיע אם שהה בעודה בידו עד שנצטנן התבשיל אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור"?

עיין בבית יוסף בסימן שי"ח סעיף ד' שכן היא שיטת רש"י וכן שיטת הסמ"ק, ועיין בבית יוסף שם שהביא סימוכין לשיטת רש"י. וכן עיין שם בבאור הלכה שציין שזוהי שיטת הרא"ש והטור והביא בשם הגר"א שלא הכריע במחלוקת זו. וממילא ברור שכיוון שזה ספק דאורייתא יש להחמיר ואין לתפוס את השולחן ערוך על זה שנקט כדעת הראשונים הנ"ל, שאינה דעת מיעוט. הרב חיים כץ