על פי מאמר של הרב קוק, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו", נשאלתי בשתי שאלות מקשות: 1. שחרור עבדים הינו מצב של פרקית עול, כיצד תמנע אנרכיה בעקבות שיחרור העבדים? 2. איזה קלקול בא לתיקונו במצווה "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו"?

מה שאת מצטטת זה מהזוהר. שם הכוונה שעם ישראל בתור חטיבה לאומית זה רק כשהם נמצאים בארץ. בחו"ל הם מאבדים את החטיבה הלאומית. בחו"ל יש מושג של יהודים פרטיים, אינדיווידואלים, ואין מושג של הכרה לאומית. כפי שהרמב"ן כותב על הפסוק בשירת האזינו: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם"- אנו בין העמים לא נחשבים בתור עם, כי אנו בחו"ל. בארץ אפילו אם יש עשרה יהודים, הם נחשבים הלאום היהודי. 1. אינני יודע לאיזה עבדים התכוונת. ברור שהשקפת התורה היא כנגד עבדות. הרב זצ"ל כותב באחד מאגרותיו שתנאי החיים בדורות הקודמים יצרו מצב כזה. אך ברור שזה לא מצב אידיאלי. כל אדם נברא להיות אדם בן חורין. 2. אם אדם נאלץ למכור את שדהו בגלל דוחק הפרנסה, אז יש מצווה לקונה בשנת היובל להחזיר אותה, כדי שאדם לא יהיה מנושל מנחלתו. וגם אדם שנאלץ להימכר כעבד (עברי), ולאחר מכן נעשה עבד נרצע, אין דבר כזה שהוא עבד לעולם. בשנת היובל יש חיוב על הקונה לשחרר אותו ולהחזיר אותו. אבל עבד זה יהודי, גם כשהוא עבד לכל ההשלכות ההלכתיות, אלא שחייב לעבוד אצל מישהו. ואם יש לו כסף (בירושה) או לקרובו יש כסף, יוצא לחירות בעל כרחו של האדון. אצל יהודים אין מושג שעבד יהודי יהיה רכושו הבלעדי של הקונה, רק זכות עבודה יש לו עליו.