אנו יודעים שתביעתה של התורה היא להגיע לעבודת ה’ מתוך שמחה עד כדי כך שבקללות המובאות בתורה מוזכר הביטוי "תחת אשר לא עבדת..בשמחה ובטוב לבב". ורציתי בבקשה לשאול איך אדם שלא שפר עליו גורלו, ועבר בחייו דברים קשים ויסורים נוראים עד שאין ראוי להעלותם על הכתב, יכול לעבוד את ה’ בשמחה, ובעת שמתעורר בבוקר לומר מודה אני בשמחה, וכן על זה הדרך, ובפרט שכידוע עבודת ה’ השלימה בנויה על הכרת הטוב על כל מה שהאדם מקבל ובפרט על עצם החיים בבחינת כל הנשמה תהלל י-ה (כמבואר באורך ב"חובות הלבבות" בשער הבחינה) ואילו לאדם כזה כל החיים והכרוך בהם הינם נטל ועונש, בבחינת על כרחך אתה חי? (בשלמא אם צריך לעבוד מחמת יראת העונש וכו’, בבחינת על כרחך אתה נוצר וכו’).

הנסיון של שמחה בעת שיש יסורין זהו ניסיון קשה מאד. שני דרכים מרכזיות להתמודד עם ניסיון זה: א. השמח בחלקו - תמיד השאלה מה הנחת היסוד. האם מגיע לנו משהו האם הנחת היסוד שצריך שיהיה לי טוב. אם אנו מניחים שבעצם לא מגיע שום דבר אם כן על כל דבר הכי קטן מודים. על מה שחסר מתפללים. ניתן לקבל חיזוק לכך על ידי ההתבוננות שיש כאלו שגם המעט שיש לנו אין להם . כך עודד אליהו הנביא את רבי עקיבא בסיפור על הקש ששכבו עליו. ב. מדרגה עליונה של אהבת ה' רואה ביסורין הזדמנות להראות את אהבתו לה' בצורה צרופה. אהבת ה' היא זו שגורמת לשמחה גם בעת יסורין. השמחה היא על כך שאדם ממשיך להיות נאמן לקב"ה לא בועט בו וזהו הגילוי הגדול של ערכם הפנימי של החיים וגם ההזדמנות להראות את אהבתו לקב"ה כדברי רבי עקיבא שאמר " כל ימי היתי מצטער - מתי יבוא ואקיימנה".