שאלתי רב של חבר טוב (איני מכירה אישית את הרב) איך בא לידי ביטוי "אל תעשה לך פסל וכל תמונה", הרי כל מקום רואים תמונות של רבנים או לחילופין אנשים מאמינים שמנשקים מזוזות, ספרי תורה ותפילין, שזה סוג של עצם מוחשי ממש כמו כל פסל, אמנם לא מדובר ב"דמות" מוחשית, אך זה עדיין חפץ אשר נוצר ע"י בני אדם. זוהי אינה סתירה? תשובתו של הרב הייתה "כל זמן שבתמונה אין השתקפות של שמיים, או משהו שמצביע על מיקומו של האל - זוהי תמונה כשרה" האין ה’ על פי אמונה נמצא בכל מקום? זוהי תשובה לא ברורה ומלאת חורים. לכן אשמח לשמוע את תשובתך. תודה, וחג שמח.

יש להבחין בין פסל או תמונה שנועדה להיות משהו שעובדים אליו או שעובדים דרכו את הא-ל, לבין מושג הקדושה. אנו מאמינים שלמרות שמלוא כל הארץ כבודו יש מדרגות שונות בעולם שהקב"ה ברא. הקדושה היא מידת הסגולה שיש בחפץ בזמן או במקום שהוא מאפשר את גילוי הצדדים הנצחיים שבמציאות. יש עשר קדושות, קדושת ארץ ישראל ירושלים וכ'. כך בנוגע לקדושת המקום. יש קדושה בזמן. ויש קדושת ספרי קודש. קדושת ס"ת וכו'. כמו שאדם הוא כולו אדם ובכל אופן יש הבדל בין ריכוז החיים שמופיע במוח לעומת תמצית החיים שמופיע ביד, כך גם לגבי העולם. כל העולם כולו יש בו הופעת שם ה' אולם יש מקומות שהם כמו המח והלב של המציאות.