"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה (לא נשמה) - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית ורבה אי ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה" (עולת ראי"ה ע"א) הייתי שמח להבין איך יכול להיות דבר כזה? הרי ידוע שכל אחד ותפקידו וגם לאשה יש נשמה, ודוקא לאשה יש את הכוח היוצר של הלידה (4 אמהות). וידוע מאמר הרמב"ם: "וצריך האיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו", משמע שגדולה הימנו. והפסוק "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ו"בזכות נשים צדקניות ניצלו ישראל". ושעשני כרצונו, זה קרוב יותר לרצונו של מקום. ועוד רבים הם המאמרים והפסוקים שנכתבו על מעלת הנשים. אז איך מרן הרב אמר כך? הייתי שמח להבין פסקה זאת כמו שצריך.

בפסקה זו הרב מדבר על מעלת הגבר כי זו הברכה של הגבר ובפסקה הבאה הרב מדבר על מעלת האשה. מעלת הגבר שהוא יוצר ומחדש יותר מהאשה ומעלת האשה שהיא מחוברת לרצונו של הקב"ה יותר מהגבר, אין כאן תחרות אלא מעלה שונה שיש לכל אחד מהמינים. לנשים יש זכויות רבות ולכן אברהם היה צריך לשמוע בקול שרה ובזכותן נגאלו ישראל אבל אין זה אומר שלגברים לא היו זכויות. גם החיוב לכבד את האשה אינו נובע ממעלתה הגדולה ממנו אלא מעצם זה שהיא אשתו. גם האדם החשוב ביותר בעולם והחכם ביותר חייב לכבד את אשתו אף שאינה יודעת כלום, זו חובת בעל לאשתו כי היא אשתו ולא בגלל סיבה זו או אחרת.