כחלק מעבודתי אני יושב עם אנשים ומדבר איתם אודות הבעיות שלהם ומנסה לחשוב איתם על פיתרון המתאים לצרכיהם, חשוב לציין מדובר גם בנושאים מאוד אישיים שבשום מקום אחר הם אינם מדברים עליהם כלל אף לא עם קרוביהם. שאלתי היא: מהיכן ניתן לראות בהלכה, תנ"ך, ראשונים, אחרונים או אפילו פסקי הלכה מהיום איפה בדיוק התורה מתייחסת לחיסיון (פרטיות המידע) ואם היא לא מתייחסת איך ניתן לחייב אדם (או אפילו דמות רבנית) לשמור מידע בסוד? חשוב לציין אינני שואל מכוון שאני רוצה לספר, אלה מכוון שאני מעוניין להבין מבחינה הלכתית מהיכן המקור. אם ניתן להכווין אותי למקורות אשמח.

יש פסוק במשלי המדבר על מי שמגלה סוד. (יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבר. היסוד של האיסור קשור לדין רכילות שמוזכר בתורה בפרשת קדושים. וע' שם בפירוש המלבים: (יג) הולך רכיל מגלה סוד - באר שמי שהולך רכיל טבעו לגלות סוד של חברו, והסוד הוא כפקדון שחברו מפקיד אצל רוחו, וכמו שלא יפקיד אדם פקדון אצל בלתי נאמן, כי אין להפקיד סוד אל רוח הבלתי נאמן, וכשהולך רכיל ידע שהוא גם בלתי נאמן ברוחו, ולקמן אמר גולה סוד הולך רכיל, באר שכן גם בהפך אם נראה איש מגלה סוד נדע שטבעו להיות הולך רכיל. יש הלכה שנלמדת מן הפסוק. דיין שישב בדיון בבית דין אינו יכול אחר כך להדליף ממה שהיה בהחלטת בית דין. וכך פסק הרמ' בהל' סנהדרין: (ז) אסור לאחד מן הדיינים כשיצא מבית דין לומר אני הוא המזכה או המחייב וחברי חולקין עלי אבל מה אעשה שהם רבו עלי ואם אמר כן הרי הוא בכלל הולך רכיל מגלה סוד ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דברים שנאמרו בבית המדרש לאחר שתים ועשרים שנה והוציאוהו בית דין מבית המדרש והכריזו עליו זה מגלה סוד הוא: איסור רכילות היא האיסור להעביר מידע שיש לך על חברך מידע שחברך אינו מעוניין שתעביר אותו. גילוי סוד שמדובר עליו במשלי חמור יותר מאיסור רכילות. רכילות זהו מידע שיש לך על חברך בדרך סתמית. אולם גילוי סוד הוא מידע שנמסר לך במפורש בצורה שלא תגלה אותו לאחרים וזה חמור יותר מסתם רכילות. השאלות הגדולות שישנם היא במקום שיש סתירה בין האיסור לגלות סוד לבין מקרה שיש תועלת וצורך לחברה לקבל מידע עודות מישהו למרות שאותו פלוני לא מעוניין בכך. דנו בהלכה למשל באדם שחולה במחלה וצריך להזהיר את החברה כדי שלא תידבק ממנו. כך יש דיונים רבים בנוגע לשידוכים. בספר אור החיים, באר שבתורה בצמוד לאיסור רכילות כתוב "לא תעמוד על דם רעך". זאת בכדי ללמדנו שיש מקומות שבהם אין לשמור על סוד ועל חסיון. אולם אלו המקרים שהם יוצאי דופן. הנה רשימה חלקית של מקורות שדנו בענין: חפץ חיים, חלק ב', כלל ט' ; שו"ת חלקת יעקב, ח"ג, סי' קלו ; ושו"ת ציץ אליעזר, חי"ג, סי' פא, אות ב ; שם, שם, סי' קד, אות א ; פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך ט, עמ' 331 ; הרב רקובר, נועם, כרך ב, עמ' קפח ; ע. יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 259 . כל טוב