קראתי בספר החינוך מצוה רס`ד: "מצות ענין טומאת הכהנים לקרוביהם", ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על שישה מקרוביהם הידועים. וכתב הרמב"ם: וזאת בעצמה היא מצות איבול, כלומר: שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר: שישה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב על מצות איבול, הוא מה שנאמר באהרון: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה"(ויקרא י,י`ט). המצוה מהתורה להתאבל על מת יום אחד (שישה ימים מדרבנן), נלמדת מאהרון שאמר: "ואכלתי ...הייטב בעיני ה`". 1. קראתי בפרשת שמיני את הפסוק, ולא הבנתי את הקשר שלו למקרה המסופר. כיצד לומדים שמצוה מהתורה להתאבל על מת יום אחד? 2.מדוע חכמים הוסיפו עוד שישה ימים לאבילות? אשמח אם הרב יענה לי. תודה רבה וכל טוב.

השאלה האם מצוות אבלות נוהגת מהתורה (יום אחד) או רק מדרבנן הינה מחלוקת ראשונים. הרמב"ם מזכיר פסוק זה שהוא מדבר על אונן - אדם שישנה חובה עליו לקבור את מתו, שזה ודאי מדאורייתא [אם כי הרמב"ם אכן הזכיר זאת בהקשר של אבל אבל כאמור הלימוד הדאורייתאי הוא לגבי אונן, ויש מבאירם כי הרמב"ם אכן סובר שיש אבלות מדאורייתא אם גם המיתה היתה באותו יום]. משה רבנו תיקן לישראל עוד ששה ימים או שבעה ימים (לדעת שאר הראשונים) בגלל לימוד בפסוק שמשווה את האבל לחג, והיות וחג הינו שבעה ימים תוקן לישראל שגם האבל יהיה שבעה ימים. (זה המקור, לגבי הטעם הפנימי מדוע תיקנו - זה כבר נוגע לשאלת טעמי המצוות שאין כאן מקום להאריך). ועי' ביו"ד סי' שצ"ח ובב"י שם.