הט"ז (ביו"ד ס’ רצג, באות ד’, ד"ה:"אבל אין להורות לאחרים..") כותב ומדגיש, שבארצות אירופה שיכר שעורים - הוא דבר "שחייו של אדם תלוי ממש בזה.." - ומכח זה מקילין באיסור חדש של גוי. לא הבנתי, וכי חייו של אדם תלויים בשיכר? אילו כתב: בלחם שעורים וכדו’ - היה מובן אבל הט"ז חוזר על כך כמה פעמים! איך צריך להבין את דברי הט"ז הנ"ל?

בחוץ לארץ הבעיה היא לא רק שיכר. הרי בחוץ לארץ זורעים בקיץ וקוצרים לקראת סוף הקיץ ואם אנחנו רוצים לחוש לאיסור חדש היו צריכים להמתין עד לפסח הבא. בארץ זו לא בעיה, כי זורעים אחרי סוכות וקוצרים בסמוך לפסח. עיקר הבעיה היא באמת בחוץ לארץ. לדעת רוב הפוסקים, איסור חדש נוהג בחוץ לארץ וגם בתבואה של נוכרי. כך סוברים הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והמחבר, שאלה הם גדולי הפוסקים בכל הדורות. הב"ח והט"ז אמרו, כבר אז, שהיות שבחוץ לארץ קשה לשמור על איסור חדש מאחר והדגן הוא מרכיב בסיסי במזונו של אדם, יש לסמוך על דעת יחיד של הראב"ן, שבחו"ל לא נוהג דין חדש. גם שיכר חזי לאיצטרופי וכמו שהתירו דגן לאכל התירו גם לשיכר. דין זה הוא דוחק. הגר"א היה מחמיר כי זה דאורייתא.