יש הנוהגים שאחד מהציבור מברך הגומל בבית הכנסת ומי שרוצה יוצא ידי חובה בעניית אמן. בשו"ע מביא ב’ דעות אם אמירה בפני עשרה היא לעיכובא. ויסוד הסובר שהיא מעכבת (וגם החולק מודה לזה לכתחילה), דומה שמונח ביסוד ההודאה שבברכה, שעצם החיוב כאן הגדירו חז"ל כ’ארבעה צריכים להודות’, וההודאה כנלמד מהפסוקים היא בפני עשרה, הברכה היא היישום של ההודאה, וכמבואר בלשון הרמב"ם. ואם כנים הדברים, לא יתכן לכאו’ שאדם יצא ידי חובה בעניית אמן, בלא שהעשרה שבפניהם הוא צריך להודות יודעים על כך שהוא כעת מודה בפניהם! וגם לא די בזה שהודיעו שכל מי שרוצה לצאת ידי חובה יכוון ויצא, ואף אם יודעים שיש כאלו שמכוונים, העניין כאן הוא הודאה אישית, ועל מנת שהיא תתקיים הציבור צריך לדעת שראובן, שמעון וכו’ אף הם מודים עכשיו. האם חובה שהציבור ידע אישית על כל מודה ומודה בברכת הגומל, למאן דאמר לעיכובא ולמאן דאמר לכתחילה?

כמו כל דבר שנאמר בפני עשרה, אחד מברך ומוציא את כולם ידי חובה מדין שומע כעונה. ויש לזה עדיפות של "ברוב עם הדרת מלך". ואין צורך שהציבור ידע על כל אחד ואחד.