ידוע כי מנהגי אבלות אלו מנהגים ואינם מצוות ומנהגים לומדים מאבותינו. כמו ששלושים יום לומדים משה רבנו עליו השלום, שבני ישראל בכו עליו 30 יום. ואילו בפרשת ויחי נראה שהכל מבולבל. דבר ראשון, ניתוח לאחר המוות ליעקב וליוסף (חניטה), למרות שרש"י כותב רק בעניין בשמים אך פרשנים אחרים גורסים ניתוח כפשוטו וכן אנו יודעים כיום מהי חניטה. דבר נוסף, החניטה ארכה 40 יום ואין קול צעקה של אף אחד מהבנים. ועוד דבר לא ברור, בני ישראל מגיעים לפני ארץ ישראל יושבים שם שבעה ולאחר מכן קוברים את יעקב אביהם, הפוך ממה שאנו נוהגים אין יושבים שבעה לפני שקוברים את המת. אם אפשר שהרב יסביר את העניין.

קודם כל צריך להסביר: חניטה, היות ועושים אותה לכבודו של נפטר, לא שייך לומר שיש בה פגיעה בכבוד המת. כמו שיש בתשובות מרן הרב קוק זצ"ל, ששאלו אותו האם מותר לרופאים על פי דין תורה, ללמוד אנטומיה על גופות, כדי להכיר את גוף האדם. הוא עושה הבחנה בין אדם מישראל לבין מי שאינו מישראל – אדם מישראל ששורה בו נשמה אלוקית, הגוף שלו משמש כנרתיק לנשמה קדושה, ממילא על הגוף יש דין של תשמישי קדושה וגם כשהנשמה מסתלקת יש עניין לנהוג בו כבוד. מי שלא שייך לעם ישראל, יש עניין של מצוות קבורה, אבל לא כבוד המת. מותר ללמוד על מי שאינו בן ברית. זו אינה חנטה של היום, מאחר ואז הם ידעו את סגולת הצמחים ואילו היום לא יודעים איך לחנוט לאורך הרבה שנים. יש הרבה דברים שאנחנו למדים מהאבות. אבל כל דיני אבלות, לדעת הרבה מהראשונים חוץ מהרמב"ם, הם מדרבנן ולא מהתורה. יש אסמכתות אבל לא כתוב חיוב לעשות דברים כאלה. גם מה שכתוב לגבי יעקב אבינו: "ויעש לאביו אבל, שבעת ימים", הירושלמי אומר: אין למדים מדברים שהיו לפני מתן מתן תורה. אלא זה כמו שהרמב"ם מביא שמשה רבנו תיקן שבעת ימי אבלות והוא תיקן גם שבעת ימי משתה. זה לא בא מפורשות בתורה שבכתב מפי הגבורה אלא משה רבנו תיקן. לא מדובר פה במנהגים של פולקלור שמישהו נהג אלא אלו דברים שחז"ל קבעו שכך צריך לעשות. בדומה לטלטול מוקצה בשבת ושלוש תפילות. חכמים תיקנו לנו איך להתנהג ולתת צביון יהודי להתנהגות שלנו. יש דברים שאפשר ללמוד מן האבות ויש דברים שאי אפשר. ולכן לא שייך לשאול על האבלות שנהגו אצל יעקב.