אספר את מה שקרה ואח"כ אפנה לשאלתי. יום ראשון אחד חיכיתי בתחנה בירושלים (בנייני האומה) לאוטובוס לקריית משה. ברוך ה’ תחנות האוטובוס לירושלים תמיד מלאות באנשים נשים וטף. בעת שחיכיתי ראיתי אישה, היא הייתה אישה דתייה עם כיסוי ראש ונראתה די מבוגרת. ראיתי אותה יורדת מאחד האוטובוסים בתקווה לרוץ ולהספיק לאוטובוס אחר - אך היא פספסה אותו! יכול להיות שעוד אנשים צפו ב"סיטואציה", אבל אני מי שום מה המשכתי לעקוב אחרי התנהלותה מתוך תחושת צער בשבילה שלא הספיקה לאוטובוס. אחרי שהאוטובוס "ברח לה". היא באה לתחנה בה אני חיכיתי ונעמדה ממש לידי. התחנה בה עמדתי וכמו כן גם שאר התחנות הממוקמות ממש בצמוד לתחנה, היו הומות אדם ברוך ה’, כמו שכבר הזכרתי קודם! ופתאום פנתה אליי האישה בבקשה אם אוכל לעזור לה. הסתכלתי עליה במבט של...אני שומעת, במה אוכל לעזור. ואז היא ביקשה אם אוכל לקרוא למענה מזמורים נ’ - נ’’ח בתהילים (כולל נ’ ונ’’ח) אמרתי לה שאין שום בעיה ושבעז"ה אקרא. ואז היא שאלה אם אוכל לעשות זאת בעוד ימים... וכיוון שפחדתי מאוד ל"התחייב לה" שמא לא אעמוד בכך. אמרתי לה שאני לא בטוחה שאצליח להתמיד, אבל אני אשתדל לקרוא, כיוון שאני בת שרות ובוודאי שלא תמיד יהיה לי פנאי לכך (לצערי!) היא אמרה לי, כשאת קוראת תגידי שזה למען השמות הכתובים בספר התהילים של יפה (או משהו בסגנון). אמרתי לה שאין בעיה ושאלתי עד איזה שעה אפשר לקרוא, והיא אמרה לי שרצוי לפני השקיעה. הגיע האוטובוס שלי, היא אמרה לי תודה ועליתי עליו, אח"כ שמתי לב שגם היא עלתה על אותו הקו, היא עברה לידי ואמרה לי שוב תודה רבה! מאז לא ראיתי אותה שוב והאמת שאני גם לא זוכרת איך נראתה כך שגם אם אראה אותה וודאי לא אזכור שזו היא. קראתי באותו היום וגם ביום למחרת ואח"כ... בעזרת ה’ ביום ראשון הקרוב יהיה בדיוק חודש לקריאת המזמורים. ראיתי את המעשה כמעין - שליחות. *אני בחורה מתחזקת ברוך ה’! (תמיד הייתי דתייה) וכל הדברים שלקחתי על עצמי מתחילת תהליך ההתחזקות - לא היו באופן של "אני לוקחת על עצמי!" אלא: "בעזרת ה’ בלי נדר אשתדל.." עד שבאיזה שלב הדברים הפכו להיות חלק בלתי נפרד. כך לגבי חצאיות, אי צפייה בטלוויזיה, נגיעה וכו’... אולי הפחד שלי מ-לקחת על עצמי דברים נובע מפחד שלא אעמוד בכך! שמא הדבר יתחיל להיות עליי "לנטל". אני אוהבת לעשות דברים מתוך רצון אמיתי, וצורך עז. ולא מתוך - מחשבה של: אני עושה את זה בלית ברירה רק כי התחייבתי! **למען האמת אמירת 9 המזמורים הללו קיבלה אופי של "התחייבות" שלא כמו בשבוע הראשון בו אמירת המזמורים הייתה בשמחה ולשם המצווה. אני חוששת להפסיק לומר את המזמורים. אני אפילו לא יודעת למה. אני מרגישה כאילו אני ממש חייבת לעשות זאת, וההרגשה הזאת מלחיצה אותי. אין טעם אם אני אומרת את זה רק מתוך חיוב ולא מתוך רצון אמיתי. ובכלל הבנתי מאחת התשובות שנכתבו פה באתר שאם עושים דבר מצווה יותר משלוש פעמים זה נחשב כנדר שיש להתירו! מעולם לא התעסקתי בנדרים והדבר קצת מרתיע, ומלחיץ אותי. מה אפשר לעשות?

מכיון שמלכתחילה אמרת את פרקי התהילים לצורך מסויים הרי אינך צריכה להמשיך ולאמרם מדין הנהגה טובה שנהג בה אדם. שהרי מצד הנהגה טובה, אם אדם אמר שאינו מקבל עליו באופן קבוע אינו חייב להמשיך בהנהגה זו. הרב חיים כץ