האם "עבירות צריכות כוונה", כלומר, האם כדי שאעבור עבירה עלי לרצות לבצעה? לדוגמה: התורה אסרה לאכול תולעים. אני רוצה לאכול חסה, לא תולעים. אני אפילו נגעל מהם ומנסה לסלקם בדרךסבירה (לא בשטיפה עם סבון וכד’, אלא בדרך בה אני מסיר שאר לכלוך שאיני רוצה לאוכלו). אם יצא שאכלתי בחסה הזו תולעת, האם עברתי עבירה או שהתורה הקפידה רק על המתכוון לאכול או שאינו עושה מאום על מנת להימנע (מעין "מלאכת מחשבת אסרה תורה") ? אודה על תשובה מסבירה ומנומקת.

יש מושג של עבירה בשוגג, יש גם מושג של עבירה באונס. זה משתנה לפי הפשיעה של האדם. אם אדם פשע, כגון: במקום שהיה צריך לבדוק את החסה ולא בדק, הוא פושע ונחשב כעבירה. במקום שלא פשע מוגדר כאונס. באופן פשוט אין עבירה באונס אולם מכך שאנו מתוודים על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון נראה שגם עובר עבירה באונס נחשב כעבירה. ואולי י"ל שרק ביום כיפור גם עבירה באונס צריך לכפר. הענין לא קשור למלאכת מחשבת שהוא כלל רק בענייני שבת.