שלום לכבוד הרב הרב ניר אביב הי"ו, יישר כח על תשובתך אלי בנוגע לשאלה ’תיקון גזל לצרכי רבים’. ברצוני לבקש שוב מספר הבהרות בנוגע למספר דברים שכבודו כתב. אני קצת מתקשה להבין ומרגיש מבולבל בנושא ורוצה להבין מה שנקרא הלכה למעשה, כמו שמנסחים הלכה פסוקה בסגנון קצוש"ע. הרב כתב: "נשאלת השאלה מהו התיקון והתועלת בעשיית צרכי רבים? התשובה היא שעל ידי שיעשה בהם צרכי רבים יהנה מהם גם הנגזל. ובספר "ערוך השולחן" כתב שעל ידי שיעשה צרכי רבים יסבב ה’ שהנגזלים או יורשיהם יהנו מהם כפי ערך גזילתו וימחלו, והבא להיטהר מסייעין לו מן השמים". עוד הוסיף הרב את הקטע המעניין הבא: "בהלכות אונאה סימן רלא סעיף יט פסק השו"ע כך: "עונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, והרי הוא ככופר ביציאת מצרים". הסמ"ע במקום מבאר מדוע למודד שקר אי אפשר לשוב בתשובה הגונה, וזו לשונו: "משום דאי אפשר להשיבו לבעלים כיון דלא יוכל לידע למי מדד וכמה פעמים מדד להן, ואף דיש לו תשובה קצת במאי דיכול לעשות בו צרכי רבים וכמו שאמרו [ב"ק צ"ד ע"ב] בגזלנים ובמלוה בריבית דאינן יודעין ממי גזלו וממי לקחו ריבית, מכל מקום אין זה תשובה הגונה, מה שאין כן בשאר עבירות אפילו גדולות כעריות ועבודה זרה, דהן חטאים בינו ובין המקום יתברך, יש להן תשובה בחרטה ובוידוי ובסיגופים". כלומר, למרות שהגמרא אומרת לעשות צרכי רבים מכל מקום אין זו תשובה מושלמת משום שיתכן שהנגזל לא יהנה מזה בסופו של דבר. ה"פתחי חושן" הסתפק האם צריך לעשות צרכי רבים במקרה ויודע בוודאות שלא יגיע ליד הנגזל, והסיק שמכל מקום חייב בדיני שמים". הקטע הנ"ל האחרון קשה לי ומבלבל אותי, הוא נראה לי כסותר את הרישא. ברור לי כמובן שתשובה מעולה תהיה להחזיר לנגזל את גזילתו או שוויה. היה ואי אפשר, עושים צרכי רבים כמבואר. עכשיו, ערוך השולחן מביא שמשמיים יסובבו שהנגזלים או יורשיהם יהנו מהם כפי ערך גזילתו וימחלו! מה הכוונה "וימחלו"? הם הרי לא יכולים לדעת שעכשיו הם נהנים ממי שגזלם?! והרי שמוחלים צריך ידיעה על מה ולמה?! (יכול גם מאוד להיות שהיורשים לא יודעים שהיתה גזילה!) נראה שיש פה חסד עצום משמיים שמזכים את האדם בשני דברים - גם מחילה מצד הנגזל, ולא רק זאת אלא שהם עוד יהנו בשווי הגזלה! אם כך, מדוע הסמ"ע אומר שאין זו תשובה הגונה? הרי לפי ערוך השולחן צרכי רבים כן יכול להיות מועילים לתיקון העניין, ובפרט אם כוונת האדם אמיתי כלפי שמיא? אם אני מבין את דברי הרב על ערוך השולחן, אם הנגזל כן יהנה הרי שיש פה כפרה! כל העניין לדעת ערוך השולחן הוא רק חשש שמא לא יהנה ולכן הבעיתיות של צרכי רבים. היה ואכן כך (שהנגזל נהנה), האם התשובה בגדר מושלמת או עדיין לא מושלמת? נקודה אחרונה בבקשה כבוד הרב: אינני מבין כהלכה את דברי הפתחי חושן - "פתחי חושן" הסתפק האם צריך לעשות צרכי רבים במקרה ויודע בוודאות שלא יגיע ליד הנגזל, והסיק שמכל מקום חייב בדיני שמים". מה הכוונה של הסיפא "חייב בדיני שמיים? האם הכוונה שאני חייב לעשות צרכי רבים אך בכל זאת מהשמיים ידונו אותי לחובה? דברי פתחי חושן דומים לדעתי במשמעותם לסמ"ע, אם אני מנסה להתעמק. כלומר, פתחי חושן מדייק ואומר "במקרה ויודע בוודאות שלא יגיע ליד הנגזל", כמו הסמ"ע שהסתפק באותו עניין. נראה לעניות דעתי, שאם אכן יהנה הנגזל מצרכי רבים זו יכולה להיות תשובה הגונה (=שלימה), הלא כן? אומנם תשובה מסוג עקיף משהו, אך עדיין?! אני מודה לרב על הזמן וסובלנות וסליחה על האריכות ודקדקנות. אני דווקא רוצה לומר לך שהעניין הזה מנקר במוחי ומחליש אותי.קשה לי עם כך שהתשובה בנידון דידן לא הגונה!

בפתח הדברים רצוני לומר לך שחלילה לך להרגיש חולשה ורפיון, הרגשות מעין אלה הינן עצת היצר הרע הבאות לעכב את האדם מלהתקדם בעבודת ה' שלו ומדרך התשובה. מדבריך ניכר שרצונך הוא כנה וטהור לעשות תשובה שלמה, ועל כן כבר ראוי אתה להיות שרוי בשמחה. כידוע, אפילו הרהור תשובה הוא דבר מועיל ומהווה אחת מדרגות התשובה, כל שכן אדם חשוב ומכובד כמותך שלא נשאר בגדר ההרהור אלא עובר לפסים מעשיים, ויגע וטורח לברר כיצד לשוב אל ה' יתברך, ודאי שאתה הולך בדרך הנכונה ביותר ועליך להיות בשמחה בשל כך. אין סתירה בין שני הקטעים, בקטע הראשון מובא העיקרון של דרך התשובה למי שלא יודע למי להחזיר, כגון: מי שגזל את הרבים, ובקטע השני ישנה הבהרה שדרך זו היא הטובה ביותר אך יתכן שאיננה מועילה לגמרי במידה והנגזל או יורשיו לא יהנו מהמעשה. הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ד' מונה 24 דברים המעכבים את התשובה, ומהם: "חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו", ובהלכה האחרונה מסיים וכותב "כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא". לכן עליך לעשות מה שחז"ל כתבו דהיינו לעשות צרכי רבים, ולאחר שעשית מה שמוטל עליך יצאת ידי התשובה, ולא תהיה נידון על כך לאחר מאה ועשרים. לכן למעשה: לכתחילה על האדם להימנע מגזל הרבים היות והתשובה איננה קלה, אך בדיעבד אם כבר גזל עליו לעשות צרכי רבים, ואם עשה כן אף אם לא הגיע ליד הנגזל יצא ידי תשובה, למרות שאינה נחשבת לו תשובה בדרגה גבוהה (שהרי מצינו דרגות רבות בתשובה, כגון, תשובה מיראה ותשובה מאהבה). "ערוך השולחן" (שסו,ג) הוסיף לנו דבר נוסף וכתב "וכשיעשה צרכי רבים יסבב ה' שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם יהנה כפי ערך גזילתו ושימחלו לו, והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים". כלומר, מי שבא בלב כנה טהור להתחרט ולשוב את ה', יסייעו לו מן השמים שהנגזל יהנה מצרכי הרבים שעשה ואז תשובתו תהיה תשובה בדרגה יותר גבוהה. לסיום, על מנת להסביר את דברי ה"פתחי חושן" (הל' גניבה פרק ד' ס"ק נ'), נבאר מהו חיוב בידי שמים: לעיתים על פי דיני התורה אין אפשרות לחייב את האדם ממון על מעשיו הרעים משום שאינו עומד בקריטריונים המחייבים, ולכן אם יתבעוהו בבית הדין הדיינים יפטרוהו. אמנם, למרות שפטור בדיני אדם יתכן שצריך לתת כדי לצאת ידי שמים. כדוגמא לדבר, ראובן תובע את שמעון שישלם לו עבור הלוואה שהילוה לו, ושמעון איננו בטוח שבכלל לווה מראובן, ומסתפק שמא ראובן בכלל הילוה למישהו אחר. במקרה כזה של ספק בית הדין הנמצא כאן בעולמנו התחתון אינו יכול לחייב את שמעון. אולם, היות ושמעון בכל זאת מסתפק שמא בכל זאת הוא כן לוה, לכן ממידת חסידות ראוי שיוציא עצמו מידי ספק. מידת חסידות זו נקראת לצאת ידי שמים. דוגמא נוספת היא מי שגרם היזק לחברו בצורה עקיפה, היזק זה נקרא בלשון חז"ל "גרמא", וההלכה היא שהוא פטור מדיני אדם אך חייב בדיני שמים. שוב אותו עיקרון שאין ביד בית הדין לחייבו, אך כאן צריך לשלם הנזק מדיני שמים. (וחמור יותר מן הדוגמא הראשונה ששם מסתפק אם בכלל הוא זה שלווה, ואילו כאן ודאי שהוא זה שהזיק אלא שאין יכולת משפטית לבית הדין לחייבו, לכן אם לא ישלם נחשב רשע [מאירי] ואין זו רק מידת חסידות). ה"פתחי חושן" מסתפק במקרה ויודע שודאי לו שהנגזל לא יהנה מצרכי הרבים אם יש בכל אופן חיוב בדיני שמים לעשות צרכי רבים, ואינו מכריע בדבר (ולא כמו שכתבתי בתחילה). ומביא שם שמספרים בשם הגדולים שבמקרה כזה היו נותנים את סכום הכסף לצדקה עבור בעל הממון. שוב ישר כח גדול חזק ואמץ, בברכת כתיבה וחתימה טובה, הרב ניר אביב