קורה לי הרבה פעמים במהלך התפילה בביה"כ, ובמיוחד בתקופת הסליחות, שאני מרגישה ממש צורך לזעוק ולצעוק בקול את הפסוקים לה’. הבעיה היא שקול באישה ערווה והרבה פעמים אני שומרת על קול חלש אבל המחשבות שלי עסוקות בזה שאני רוצה לצעוק וכמה חבל שאני לא יכולה, וככה אני מאבדת מהעניין של התפילה. מה עושים במקרה כזה? ואם אני אצעק - לא סביר שהקול שלי ייטמע בקולות של כולם?

שלום רב: גם על רבי עקיבא מסופר שהיה הבדל בין תפילתו בציבור שהיתה נעשית לפי הכללים של הציבור לבין תפילתו ביחיד שהיא מתחיל את תפלת העמידה בזוית אחת ומסיים בזוית אחרת. אם כן אנו רואים שתפלת הרבים משלימה את תפלת היחדי. יש מעלה בתפלת הרבים שמשלימה את כל מה שנחסר לנו כדי להיות חלק מן הציבור. ודאי שגם יש מקום לתפלת היחיד שנעשית כעבודה שבלב ללא כלליים שכליים וציבוריים. אם הצעתי לך שלפעמים תתפללי ביחיד ושם תתפללי מן הלב ללא מגבלות של סדר ושקט. כל טוב