יש שתי אפשרויות של דרך חיים. א. 1-לחיות ביישוב שיש בו רק דתיים, המועצה של היישוב לא תקבל אנשים חילונים וגם אם כן הם לא ירצו לחיות בו. 2- להקים ישיבות שלא מקבלים אף אדם שהוא לא ברמה דתית גבוהה וע"י כך לשמור על רמת חינוך טובה ללא בעיות. 3- לגבי תנועות נוער, להקים תנועות נוער של "אריאל" שמי שיבוא אליהם זה רק דתיים חזקים שמעוניינים בהפרדה. מציאות של שאיפה לחיות בחברה דתית מוחלטת ולהוציא מהחברה כל אדם שהוא לא כזה. ב. 1- לחיות ביישוב מעורב דתיים וחילונים,לא להסתגר בתוך עצמנו לצאת לעם ולנסות להשפיע עליהם. 2. להקים ישיבות שיש בהם רמת לימוד ממוצעת שמתאימה לכלל האוכלסיה בעיר ומקבלת גם אנשים שהם ברמה דתית פחות טובה,שהרי אם לא נקבל אותם הם ילכו למקומות הרבה פחות טובים ויש ספק אם יישארו דתיים וככל ששואפים הרבה למעלה נשארים רוב הציבור למטה. 3- להקים תנועות נוער שמצד אחד יש בהם עירוב של בנים ובנות (בגבולות ההלכה!) , אך כך יש יותר סיכוי שיבואו לשם כלל הציבור ולא יירתעו מלבוא מתנועת נוער שהיא נפרדת לגמרי. בצורה של דרך חיים זו תמיד יש את החשש להמשך למטה אחרי החברה הפחות טובה שאתה נמצא בה, אולם ע"י כך אנחנו חיים בתוך הציבור ולא משייכים את התורה והמצוות רק למספר מצומצם של אנשים אלא לכלל הציבור. מהי דרך החיים העדיפה?

הדרך השניה שאתה נוטה לחשוב שהיא העדיפה. מתאימה רק למשפחה חזקה שיודעת לחנך היטב את הילדים. משפחה שרואה את תפקידה להשפיע על הסביבה וכך עושים הגרעינים התורניים בערים. ואולם גם לישובים הדתיים שבהם גדלים ילדים ברמה דתית גבוהה יש תפקיד גדול והשפעתם על עם ישראל לקרבו לתורה יותר גדולה. מהם יוצאים מרביצי תורה ראשי ישיבות ברמה גבוהה. בישיבות בהתנחלויות לומדים רבים הבאים מכל הארץ והם משפיעים על משפחותיהם. כדי להסביר את הדבר היטב צריך להאריך ולא כאן המקום לזה.