מה הדין כאשר עולים לאוטבוס באותה תחנה זקנה ועיוור, למי יש לי מחויבות לתת את מקומי (כמובן מדובר שאין עוד מקום אחר לשבת) לזקנה או שמא לעיוור? מחד יש מחויבות לתת לזקנה שכן יש חובת "והדרת פני זקן" אך מאידך אמרו חז"ל "עיור נחשב כמת". ובמידה ואין זה רק דבר אגדה אלא יש לכך השלכות הלכתיות, מה יהיה הדין במקרה זה לתת לשבת לזקנה או לעיור? (שכן אם נחשב כמת אולי צריך לנהוג בו יותר כבוד בגלל מגבלתו)

אם העיוור הוא בן אדם בריא שיכול לעמוד, יש לתת עדיפות לזקנה. לעיוור מפנים את המקום לא בגלל כבוד אלא בגלל שהוא אדם במצוקה אבל אם הוא בריא ויכול לעמוד אז אין חיוב לכבד אותו זה, רק עניין של צורך ואם הוא מסוגל לעמוד בזה אז שיעמוד בזה. לעומת זאת זקנה, חוץ מהעניין של הצורך, יש גם את הענין של כבוד "והדרת פני זקן". אם העיוור הוא גם חולה, אז לתת לו את העדיפות.