מה בדיוק עובר הגנב כאשר הוא גונב מן החנות כדי לשלם אח’’כ, ובכגון שאין לו כסף עכשיו אבל יש לו בבית. האם הוא נחשב גונב ממש כמו שגנב מן הבית או לא כי החפצים שהוא גונב מן החנות עומדים למחירה והוא דומה לשואל שלא הדעת? האם יש נ’’מ לתשלומי כפל בזמנינו? האם יש איזה שהוא קולא ואו לימוד זכות כאשר גנב מחנות ספרי קדש? בקיצור ולמעשה: כאשר לקח מחנות ספרים ללא רשות, האם חייב לשלם כפל כאשר מחזיר ספר בעין או כאשר משלם בעדו?

מי שגונב מחנות אע"פ שדעתו לשלם עובר באיסור גניבה ואין הבדל בזה בין חנות של ספרי קודש לחנויות אחרות. תשלומי כפל אינו חייב לשלם אך אם בעל החנות תפס ממנו תשלומי כפל , תפיסתו מועילה. אמנם כל זה אמור כאשר בעל החנות או שלוחו נמצא, אך אם אינו נמצא יש מי שאומר שמותר לקחת חפצים שעומדים להמכר על מנת לשלם וזאת בשלושה תנאים: א. שישלם לו דבר ששווה יותר מהחפץ שהוא לוקח (אם משלם לו בכסף אז המחיר שמוכרים בחנות נחשב לעניין זה שווה יותר מן החפץ שהרי המוכר מרויח במכירה) ב. שיש לקונה תשלום זמין ג. שיזכה לו את התשלום בקנין סודר על ידי אחר. מן הסתם הקונה מעוניין לשלם בכסף וכסף לא נקנה בקנין סודר ולכן צריך להשאיל לו את המקום שהכסף נמצא בו ואז יקנה מדין חצר. מקורות: גמרא בבא קמא ס: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה משלם רשע הוא, וכתב שם הרא"ש בסימן י"ב וז"ל ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין וכו' אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנין אפילו אין בעלי גדישין שעורים לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים על ידי אחר וליקח גדישין של שעורים דזכות היא לו דעדשים עדיפי טפי עכ"ל הרא"ש וכתב הטור חושן משפט בסימן שנ"ט שהרא"ש מיירי בדבר שידוע שזכות היא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא (ועיין רעק"א שמביא ראב"ד המובא בר"ן מו"ק ט. מדפי הרי"ף שכתב שבדבר העומד למכור אין איסור ליטול על מנת לשלם ומדייק רעק"א שמשמע שלראב"ד מותר אפילו בלא זיכוי על ידי אחר) אך מתוס' שם סא. משמע שאע"פ שהעדשים היו מזומנים שלחו לו שהוי גזל. השו"ע בסימן שנ"ט סעיף ב' הביא את המחלוקת וז"ל אסור לגזול אפילו על מנת לשלם דבר יפה ממנו ויש מי שאומר דהיינו אם אין התשלומים בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שהוא לוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים ע"י אחר עכ"ל. באחרונים יש שתי הבנות בדעת הרא"ש מהו דבר העומד למכור. הש"ך והגר"א כתבו שהיינו באופן שידוע בבירור שהבעלים לא יחזיקנו לעצמו אלא ימכרנו אך הט"ז כתב שדווקא בחפצים צריך שיהא עומד למכור אך בשעורים וכיוצא בהם דינם מן הסתם כדבר העומד למכור (ועיין ש"ך שמשמע שכך למד המהרש"ל בדעת הרא"ש). המהרש"ל בים של שלמה האריך לחלוק על הרא"ש ועיין ט"ז שהסכים למהרש"ל וכתב שאין לסמוך על הרא"ש אלא במקום צורך גדול. לעומת זאת הש"ך פסק כרא"ש (אמנם הוא הסביר שהרא"ש מיירי באופן שברור שעומד לימכר וכתב שבכה"ג המהרש"ל יודה לרא"ש) וכן פסק המחנה אפרים בהלכות גזילה בסימן ה'. אמנם כל מה שדבר הרא"ש הוא באופן שהבעלים לא נמצא ואז דנים בזה להתיר מדין זכין לאדם שלא בפניו, אך בחנות הואיל והבעלים נמצא ודאי הוא לא מעוניין שיקחו בלי שיודיעו לו ולא שייך לומר בזה זכין וזה כעין מה שכתב הסמ"ע בסק"ח וז"ל ואם היו הבעלים כאן ואומרים ניחא לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף הטוב ממנו נראה פשוט דלכו"ע אסור עכ"ל. לכן מי שלוקח עובר באיסור גניבה לכו"ע ורק אם הוא לא נמצא בחנות שייך להתיר כדעת הרא"ש. לעניין תשלומי כפל-חיוב כפל הוא קנס ואין אדם חייב בו עד שיחייבוהו בי"ד ובזמן הזה אין דנים דיני קנסות, לכן הגנב פטור אך אם בעל החנות תפס, לא מוציאים ממנו כמבואר בגמרא ב"ק טו: והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא וכו' ולא מגבינן בבבל וכו' ואי תפס לא מפקינן מיניה וכו'. לעניין קולא בחנות ספרי קודש אמנם מצינו כעין זו במפקיד ספר אצל חבירו שאם הנפקד ת"ח מותר לקרות בו ולהעתיקו (הגהת מרדכי בהמפקיד נפסקה ברמ"א חו"מ סימן רצ"ב סעיף כ') ואחד הטעמים לזה הוא ממדרש משלי "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן אך היתר זה לגנוב דברי תורה נאמר באופן שמשתמש בספר ואפילו מקלקלו מעט או שמעתיק ממנו אך סוף סוף הספר יחזור לבעליו ולכן אין מכאן ראייה לכך שמותר לגנוב ולהעביר בעלות על הספר באופן שלא יחזור לבעליו. הרב ישי ואדעי