האם לפני אלף שנה או חמש מאות שנה היה חיוב כל רגע על היהודים לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל בכל מחיר למרות הסכנה בדרך והרעב בארץ, כמו שנראה מר’ יהודה הלוי שאומר למלך כוזר מצאת מקום חרפתי, או שזה היה מידת חסידות להסתכן לצורך כך? ואם יש בזה חיוב כמו שנראה מריה"ל, מדוע האמוראים והראשונים לא עזבו הכל ועלו? או לפחות עודדו את העם לכך?

כנראה שזה היה רק מידת חסידות. חלק מגזרת הגלות היתה שלא היה אפשר לעלות בחומה. הקב"ה מנע מאיתו באונס מלהגיע לארץ ישראל. לא היה צורך לסכן את הנפש בכדי לעלות לארץ. מי שעלה זה היה במידת חסידות.