יש לי מספר שאלות על סיומו של ספר יהושע: 1. לאחר שבני ישראל עוברים תקופה קשה במצרים, מ"ט שערי טומאה, הם יוצאים ממנה ע"י משה ע"ה ועולים ומתעלים בקדושה בראותם את כל הניסים, המן שירד במשך מ’ שנה, עמוד האש להדריכם בלילה ועמוד הענן ביום, מעמד הר סיני הנשגב כ"כ בראותם את הקולות והלפידים ושמעו את הא-ל מדבר. בני ישראל עולים עד כדי כך שמה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא במראה הנבואה. ממש פסגת ההתעלות. א. א"כ, מדוע הוצרך משה לפני מותו בנאום הסיום לאחר שעבר עימהם את השנים הללו ממצרים הר סיני וכל הניסים, לאחר כל ההתעלות הגבהה כנ"ל לומר להם: (דברים פרק לא) "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה’ וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי...כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם". מה החששות שהיו למשה. אם נדבר בשפה שלנו: מבחי’ עם ישראל זה ממש מעליב לומר לם כך, חוסר אמון ביכולתו של העם שעבר שואה גדולה כזו במצרים ולאח"מ נושע? ב. ועוד, גם לאחר שבני ישראל מוכיחים עצמם בזמנו של יהושע, וזה מתבטא בניסים אז (הנצחונות הגדולים על מלכי הארץ). כביכול שלמות רוחנית גם לאחר שעלו לארץ אחר מות משה.וא"כ התבדו דברי משה (ח"ו): "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.." הרי שאחרי מותו עדין נשארו בני ישראל בשיא קדושתם. ואז שוב... אי אמון גדול מצידו של המנהיג הבא יהושע (פרק כד) "וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה’ בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה’". וגם לאחר שהעם מסברי ליהושוע כביכול את טעותו, ומרגיש בחוסר אמון הזה:"וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת ה’ לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים: כִּי ה’ אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם: וַיְגָרֶשׁ ה’ אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת ה’ כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ" למרות כל הניסיונות של בני ישראל להראות ליהושוע את אמונתם השלמה בה’. שוב מביע יהושוע המנהיג הגדול שכל בני ישראל תלו בו את תקותם, חוסר אמון: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה’ כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם: כִּי תַעַזְבוּ אֶת ה’ וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם". אני מניח שבני ישראל באותו הזמן שאלו את עצמם: "איזה פשעים ואיזה חטאות?! הרי אנו מאמינים בה’ וחזרנו ואמרנו את זה ליהושע!!!". למרות כל זאת לא הסתפק יהושוע בדברי התוכחה לבני ישראל ומשביעם וכו’: " וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה’ אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם". המורם מן האמור: מדוע שני המנהיגים הגדולים והדגולים כמשה ויהושע ע"ה מביעים את חוסר אמונם בעם ישראל. ואפשר אולי שזה גם התרוץ מדוע כן זנו וכו’ בתקופת השופטים לאחר דברים כאלו שנאמרו משני המנהיגים שכה העריצו. 2. שאלה נוספת בפשט הכתובים עצמם: (פרק כד)י"ט: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה’ כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם". ידוע לי שה’ א-ל ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה? אשמח לקבל תשובה. וסליחה על אריכות הדברים. מקווה שהובנתי.

1. ראשית, בפסוקים שהבאת מדברי משה רבינו יש תשובה לשאלתך. אחרי כל הניסים שהם ראו הם חטאו חטאים חמורים מאוד, חטא העגל וחטא המרגלים. משה רבינו נמצא לאחר שמתו כל העם שחטא בחטא המרגלים ושבגללו התעכבו מלהיכנס לארץ ישראל במשך 40 שנה. אם כן, וודאי שיש מקום להוכיחם. אולם המעמד שבהם נאמרו הדברים על ידי משה רבינו ויהושע אינו מעמד של תוכחה. אם זו הייתה סתם תוכחה אולי היה מקום לשאלתך אבל כאן זה מעמד של כריתת ברית בין הקב"ה לעם. בכריתת ברית, כמו כל חוזה, אומרים את כל האפשרויות. אם תחטאו תקבלו עונש וכד'. גם במעמד הנשגב של חתונה אנחנו כותבים כתובה שעניינה לסדר את ענייני הממונות במקרה של בעיה או גירושין, ח"ו. אין כאן חוסר אמון בעם אלא העלאת כל האפשרויות. 2. המידות שציינת הם מידות רחמים של הקב"ה אבל יש גם מידת הדין. צד העונש קיים בכל התורה ועל מעשים רעים נענשו כבר עם ישראל במקרים רבים. ככל שהמדרגה גבוהה יותר, כך הדרישה לרמה רוחנית גבוהה יותר. כל ירידה מרמה זו גורמת כתומאה לדבר שאפשר לקרוא לו גם עונש. כשהקב"ה פועל על פי מידות הרחמים אזי שייתכן דחייה לעונש או דבר דומה אולם עצם המעשה השלילי נשאר.