קיבלנו אוגר לבית. כמה ימים אח"כ חמי הביא לי שקית של קילו בערך אולי קצת יותר של אוכל של בע"ח מהמפעל שבו הוא עובד כבר עשרות שנים שמייצר אוכל לבע"ח. מן הסתם ככל הנראה הוא לא שילם על זה. להחזיר לו זה לא נעים. לנסוע למפעל להחזיר להם, זה טרחה גדולה, ובספק האם בכלל מישהו יקבל את זה ממני שם. האם אפשר להשתמש בשקית זו ולומר שמן הסתם מפעל גדול מוחל על דברים קטנים כאלה כשהעובדים שלו משתמשים לצרכים אישים ביתיים ולא מסחריים?

בנוגע לשאלתך האם אפשר לתלות שמפעל גדול מוחל על דברים קטנים, התשובה היא שאי אפשר לתלות כך. בשו"ת שבט הלוי כתב על לקיחת דברים ממפעל, שהכל תלוי בדעת הבעלים. לפי"ז, כיוון שאין אלו דברים שדרך כולם למחול עליהם, אסור לקחתם בלי רשות מפורשת. אבל מכל מקום, במקרה שלך, נראה שאינך חייב להחזיר את האוכל למפעל. בשו"ע חושן משפט סי' שנח', כתוב שרועה שבא למכור חלב או כבשים, הרי הם בחזקת גנובים מהבעלים ואסור לקנות ממנו. ומובאות שם עוד דוגמאות של פועלים שמוכרים ושאסור לקנות מהם. לפי זה נלמד לפועלים שמוכרים דברים שמייצרים במפעליהם, שאסור יהיה לקנות מהם מבלי לברר שיש אישור מהבעלים לכך (ראה הרחבה 1). אבל כאן כיוון שכבר קיבלת, יש צדדים להקל שאינך צריך להחזיר. סיבה אחת היא שמדובר במתנה ולא במכר, ולכן יתכן שבזה לא דיברו חכמים וכן ישנה סברא שאין אדם חוטא ולא לו (ראה הרחבה 2). סיבה שנייה היא, שאין זה ודאי שהוא לקח בלי רשות, אלא רק חשש מסתבר, ויש אומרים שכיוון שזה רק ספק, אם כבר נקנה החפץ, אי"צ להחזיר (ראה הרחבה 3). לכן מעיקר הדין בצירוף שתי הסברות, נראה שאינך חייב להשיב. אמנם, אם מתברר בוודאות שהחפץ גנוב, יש להשיבו לבעליו. הרחבה: 1) השו"ע בחו"מ שנח', כותב שאסור לקנות דברים שהם בחזקת גנובים. הוא מביא שם דוגמאות לפועלים שרגילים לקחת מבעליהם ללא רשות ולמכור לצורך עצמם, כגון רועים שמוכרים צמר או חלב, ולכן אסור לקנות מהם. עפ"י זה, ניתן ללמוד שבמקום שיש חשש סביר שהחפץ גנוב או שנלקח בלי רשות, יש להמנע מלקנותו או מלקבלו, וכ"כ בפתחי חושן הל' גניבה פרק א' הלכה כה. אמנם, אפשר גם לומר שחכמים נתנו לנו מקרים שבהם יש ממש חזקה שהפועל גנב מבעה"ב, ולכן הם אסרו לקנות ממנו, אבל אין להשליך מכאן לכל מקום אחר שמתעורר לנו ספק שהחפץ גנוב, שיהיה אסור לנו לקנותו. וסברא זו ראיתי שכתב בספר באר חנוך (חו"מ שנח') בשם הגר"מ גרוס שליט"א. לכן לגבי האיסור לקנות מפועל דברים ששייכים לבעה"ב, נראה שהוא קיים גם היום, וכ"כ בספר דיני ממונות ח"ד פ"ב מהלכות גניבה, אך יתכן שאין האיסור גורף בכל מצב, ונבחן כל מקרה לגופו, וכן כתב בפתחי חושן שם. 2) האם במתנה הדין משתנה? המשנה בב"ק קיח ע"ב אומרת בסופה: "ולוקחין ביצים ותרנגולים מכל מקום". דין זה נפסק ברמב"ם ובשו"ע, אך לא מוסבר במשנה ולא בגמ' מדוע דין הביצים והתרנגולים שונה. אמנם המאירי שם מסביר שאדם לא מכניס עצמו לחשש גזל משום דברים כאלה (לכאורה כוונתו לדברים קטנים). לפי דבריו אפשר ללמוד שהדין של המשנה עוסק דוקא באדם שמוכר ורוצה להרוויח כסף מגניבתו ולכן חוששים לכך ואסור לקנות ממנו. אך בדברים קטנים שאינו עשוי להרוויח מהם הרבה אין צריך לחוש שגנב ומותר לקנות ממנו. לכאורה נאמר שכ"ש שמותר לקבל ממנו מתנה כיוון שודאי הוא אינו מרוויח הרבה בנתינתה, וכן מצטרף הכלל ש"אין אדם חוטא ולא לו". אמנם יש מקום לחלק ולומר שבד"כ אנשים שלוקחים דברים מועטים כאלו הם כמורי היתר לעצמם וחושבים שודאי אין הדבר נחשב גזל, וא"כ לא נוכל לומר כאן את סברת המאירי כיוון שהם לא מחשיבים את עצמם כנכנסים למצב של חשש גזל. מסיבה זו נראה שגם במתנה לכתחילה יש לחוש ולא לקבל, וכל מקרה צריך לבחון לגופו כאמור לעיל. אך בדיעבד כשכבר קיבל נראה שאפשר לסמוך על סברא זו מכיוון שנראה שבכל זאת אדם נוטה יותר להורות היתר דווקא לעצמו ולא לצורך אחרים, וזאת בצירוף סברת הפתחי חושן כדלקמן בהרחבה הבאה. 3) במקרה שהחפץ כבר בא לידו, לכאורה זה לא גרע ממש"כ בגמרא ב"ק קיד,ב ובשו"ע חו"מ שנז, שאדם שטוען שחפץ שיש ביד אחר נגנב ממנו, עליו להביא ראייה ולא די בטענתו. וכן כתב בפתחי חושן שם (בסוף הערה סא') שזה דבר פשוט, כיוון שזה רק ספק. אמנם, יש שהקשו מהדין לגבי מוכס במשנה ב"ק קיד,א, שאם נטל ממנו חמורו ונתן לו חמור אחר, הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם. ולפי זה, במקרה שאין הבעלים מתייאשים כגון כשאינם יודעים כמו באומנים, לכאורה לא נגיד שהם שלו ועליו להחזירם לבעלים. אך אולי יש לחלק, מכיוון שבמוכס מדובר על אדם שלא ידוע לנו שיש לו ממון משלו וכל ממונו בחזקת גזול, כפי שנראה מהרמב"ם ועפ"י הסבר המ"מ והסמ"ע בריש סימן שנח'. ולכן אפילו כשהגיע ליד אדם אחר, עליו להשיב לבעלים אם אין יאוש, אבל במקרה של פועל שמוכר, ויש חשש שמוכר משל בעה"ב, בראשונים וברמ"א בסוף סימן שנח' מפורש שאין זה בתורת ודאי גזל אלא ספק (אעפ"י שביסוד האיסור לקנות ממנו כתבו שזה בחזקת גנוב, ויש ליישב), ולכן לכאורה נשאר בכללים הרגילים של המוציא מחברו עליו הראיה, וכמו שכתב בפתחי חושן. אמנם יש להעיר על כך, שגם במוכס הרמב"ם והשו"ע (שסט') התבטאו שזה רק ספק גזל, וצ"ע. גם יתכן, שיש לדמות דין הפועלים לדין אשת איש שאסור לקנות ממנה שמנים וסלתות וכד', כפי שהובא בגמרא שם קיט,א. ולגבי ממון שתחת יד האישה, נחלקו הראשונים עפ"י הגמרא ב"ב נא, אם הוא בחזקת בעלה או לא. לדעת הרמב"ם והמחבר שו"ע (אבה"ע סי' פה סעיף ט) כל מה שיש לה תחת ידה הוא בחזקת נכסי מילוג שיש לבעלה זכות בפירותיהם. אך לדעת התוספות ועוד ראשונים, אין חזקה כזאת והיא נאמנת לומר שמה שתחת ידה, ניתן לה במתנה עמ"נ שאין לבעלה רשות בו. לפי זה, יתכן שגם בממון של האומנות שנמצא תחת יד הפועל, תהיה אותה מחלוקת, ולדעת הרמב"ם הוא לא יהיה נאמן לטעון שהוא שלו, ולכאורה אף מי שקנה ממנו יצטרך להחזיר לבעלים או להודיעם, אך לתוס' האומן יוכל לטעון שהממון שלו, ומי שקנה ממנו לא יצטרך להשיבו לבעלים, וכמו שכתב הפתחי חושן. ולמעשה צריך עיון אם בדיעבד הוא חייב להחזיר, אך בנידון שלנו שזו מתנה, מצטרפות כאמור שתי הסברות להיתר מעיקר הדין. הרב ניר סיני