שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • לימוד גמרא

פירוש לגמרא מול פסיקת הלכה

undefined

הרב יוסף אפריון

כ"ב סיון תשע"א
שאלה
שלום רב, בשו"ת שבלינק: //www.yeshiva.org.il/ask/?id=65740 הרב כתב "אמנם הצל"ח על מקור הדין בגמרא (ברכות ו:) מעלה אפשרות לומר שההיתר לרוץ הוא רק כשללא הריצה לא יספיק את המצווה אולם דבריו לא התקבלו להלכה וגם הוא כתב אותם בדרך פרוש לגמרא ולא כפסיקת הלכה." מאיפה לרב החילוק בין "פירוש לגמרא" לבין "פסיקת הלכה"? האם בהלכה לא מתייחסים לדעת רש"י, משום שהוא "מפרש בגמרא" ולא "פוסק הלכה"?! האם זה חילוק מקובל בעולם הישיבתי?
תשובה
שלום בענין ההתייחסות לדעת רש"י כפוסק או כפרשן אין בזה כלל קבוע, ובמקום שניכר שדברי רש"י נכתבו להלכה ברור שמתייחסים לדבריו כאחד מהראשונים לכל דבר אלא מכיון שרש"י כתב פרוש לגמרא ולא השווה בין סוגיות (כשיטת תוס' ועוד) ובוודאי לא כתב פסקי הלכה בצורה מסודרת (כרי"ף רמב"ם ועוד) לא תמיד מתחשבים בדבריו להלכה כיון שייתכן ומה שכתב רש"י הוא רק להו"א או רק לדעה מסויימת בסוגיא או לא לפי הסוגיא המרכזית להלכה וכד'. הדברים מיוסדים על הגמרא (ב"ב קל ב) "תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה". וכ"כ ביביע אומר (חלק ג חו"מ סימן ד ד"ה (ד) ואנכי): "ואע"פ שמצינו למרן הב"י בא"ח (סי' י) שכ', דרש"י מפרש הוא ולא פוסק, היינו היכא דבפירושו מסביר את פשט הגמ', דלא נחת לפסק הלכה, אבל כשהדבר אינו בפשט הגמ' אלא דרך פסק, והקדמה מיוסדת על יסוד איזה דין, יתד היא שלא תמוט". ועיין בסיכום הדברים בשדי חמד כללי הפוסקים (סימן ח אות ט). התייחסות דומה יש גם לגבי הצל"ח בפרושו לגמרא (וכן לשאר מפרשי הש"ס), שאם ניכר מהפירוש שאין כאן פסיקת הלכה מסודרת לא בהכרח התכוון המפרש להכריע כך לדינא. אולם אם רואים שהמפרש בא להכריע הלכה בוודאי מתחשבים בדבריו למעשה והראיה שחידושו הגדול של הצל"ח שכיום נתקטנו הביצים והשיעורים גדלו (מה שקוראים היום שיעור חזו"א) נכתב בצל"ח על הסוגיא בגמרא (פסחים קט) אולם ניכר שם לכל לומד אריכות ההסבר וההכרעה למעשה עיי"ש. אין בזה כמובן מלהוריד משהו בערכו של המחבר בעינינו, שהרי הצל"ח הוא מגדולי הפוסקים במאות השנים האחרונות וספריו "נודע ביהודה" הם אבן יסוד בפסיקת הלכה. בנדו"ד, הצל"ח בא לתרץ קושיא בסוגיא מדוע אביי לא אמר שמצוה לרוץ אף בשבת כפי שאמר ריב"ל ותירץ שאביי מיירי שיכול לקיים המצווה אף ללא הריצה. חידוש זה לא מוזכר כלל בראשונים, בשו"ע ובאחרונים ונראה שאם הצל"ח היה פוסק כך להלכה היה עליו לדון בדבר שלא נזכר לפניו. מה עוד שבד"כ האחרונים לא מולידים חידוש הלכתי מכוח קושיא בלבד ללא סימוכין נוספים. ומצאנו תירוצים נוספים לקושיא, כגון: שאביי לא שמע את חידושו של ריב"ל כפי שרואים בסוגיא שר' זירא לא הכיר את חידושו של ריב"ל. אמנם מצאתי שהצי"א (יב יז אות ב) מפרש עפ"י הצל"ח הנ"ל את שינוי הלשון ברמב"ם שכתב בהלכות תפילה: מצוה לרוץ לבית הכנסת, ובהלכות שבת כתב: מותר לרוץ לדבר מצוה, ופירש הצי"א שבשבת אין מצוה לרוץ שהרי אם יספיק המצווה בלא הריצה אסור לו לרוץ אלא הרמב"ם מיירי באדם שמסיבה מסויימת לא יצא בזמן לתפילה ולכן מותר לו לרוץ, ולכאורה ייתכן שהצי"א כך נקט למעשה ברמב"ם אולם אין בזה הכרח כיון שהתשובה שם לא עוסקת ישירות בדין הריצה בשבת, זאת ועוד השו"ע עצמו נקט לשון מצוה לרוץ לבית הכנסת אף בשבת. וכך כתב (צ יב) "מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה". מ"מ למעשה הדין אמת שמצווה לרוץ לדבר מצווה בשבת אפילו אם יספיק המצווה בכל אופן, כפי שמבואר בכל הראשונים והאחרונים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il