מפריע לי שמתייחסים לגאונות של רבנים גדולים. הרי להיות גאון זה לא משהו שהם עשו - להיפך, דווקא גדולי התורה שלא היו גאונים, מעלתם גדולה יותר! אני רואה את ההשוואה הזאת גם בישיבה שאני לומד, ובישיבות ומקומות אחרים, שמעריכים ומעריצים דווקא את הגאונים שמבינים את השיעור, יודעים הרבה, וכו’, ולא את הפחות גאונים ששוקדים ועמלים בתורה לפחות כמוהם, ואולי אפילו יותר. האם באמת מי שחכם יותר הוא גם חשוב יותר מבחינת היהדות, ואם לא, למה כמעט כל הסיפורים על הרבנים הגדולים מתחילים שבגיל 13 גמר את הש"ס או שזכר את הירושלמי בע"פ, ודברים כאלה?

שלום צודק. המושג גאון מקורו בתקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנה וכך תוארו אז החכמים, לדוגמא: רב האי גאון. אין הכוונה שהיה גאון שכלית אלא זהו תואר של כבוד ושררה. [כמו התואר דון (דון יצחק אברבנאל) בספרד וכמו תארים אחרים בתקופות שונות]. כיום עושים שימוש בתואר גאון כדי לכבד רבנים חשובים. לעצם הענין, אכן הרבה מרבותינו הינם מוכשרים שכלית אולם לא כולם. ומאידך אין אפילו ת"ח אחד (!) גדול באמת שלא שקד על תלמודו שקידה גדולה מאוד. בלא זה לא היה מגיע לאן שהגיע. ויש לדעת ששקידה גדולה ורצון ושאיפות אמיתיות חזקות ללמוד ולדעת תורה מפתחים גם את היכולות והכל כמובן בתוספת של תפילות וסיעתא דשמיא. הסיפורים על גדולי ישראל באים ללמדנו שאת כל הכשרונות הגדולים שהיו להם הם השקיעו בלימוד התורה ולא בדברים אחרים. (ובינינו, האם אנחנו עד גיל 13 למדנו בשקידה גדולה וסיימנו כך וכך מסכתות...). כדאי גם לקרוא סיפורים על השקידה ומסירות נפש על התורה ולא רק סיפורים 'מופלאים'. וכלפי שמיא העיקר הוא הרצון, המאמץ והיגיעה בלימוד ולא דווקא התוצאות. "לפום צערא אגרא". בהצלחה