מה מבחין בין איסור דרבנן שיש לו עיקר מהתורה לאיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה? למשל, מדוע מוקצה נחשב לאיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, הרי מוקצה הוא חלק מדיני שבת ודיני שבת הם כמובן מן התורה?

איסור דרבנן שיש לו עיקר מהתורה, זה מתורת משה ולומדים זאת מהתורה. לעומת איסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, שהוא גזירה שגזרו חכמים. כמו מוקצה שגזרו חכמים שמא יבוא לידי הוצאה מרשות לרשות בשבת ויתחייב על כך. לפי הרמב"ם, הגזירה של חכמים היא כדי שלא יהיה לו שבת כיום חול. הולכים במקרה כזה לקולא. כמו שתוס' כותב שזה מדרבנן, רק לשיטת רש"י לגבי דיני אכילה שיש בהם מוקצה שאז הוא כותב שאולי אפשר לומר שזה אסור מהתורה, אבל לגבי טלטול זה רק מגזירת חכמים וגזירת חכמים היא מדרבנן.