קראנו בפרקי אבות עקביא בן מהללאל וכו' הסתכל בשלשה, וכן פרק ד, משנה ד הוי מאד מאד שפל רוח שתקות אנוש רמה. שתי המשניות האלה פירשום שבאו ללמדנו איך להסיר הגאוה ולקנות ענוה ושפלות רוחץ 1. שאלתי איך ראו זאת המפרשים, הרי אם אני באתי מטפה סרוחה וכן תקות אנוש רמה גם חברי בא מטפה סרוחה ותקותו רמה, איך אני אהיה עניו כלפיו? 2. אם נאמר שזה כלפי שמים, מובן, אך האם ענווה זה שאדם עניו לפני ה' או לפני בני אדם?

1. אם אדם יודע שבא צטיפה סרוחה הוא מרגיש שפל בפני עצמו ולא מתגאה על אף אחד. 2. הענווה האמיתית היא בין אדם לעצמו כשהוא יודע שכל מעלותיו קיבל מד' ואינם ממנו, ממילא ככל שקיבל יותר מתנות יודע הוא שהוא חייב הרבה יותר בעבודת ד', ויתכן שכל מה שיעשה עדיין לא מספיק טוב ביחס לגודל הטוב שהטיב ד' עימו.