ראיתי שכתב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יא) שהאידיאל והמעלה הגדולה היא שלא לכעוס כלל? ואם צריך לכעוס, הכעס יהיה רק כלפי חוץ. אם כן בשביל מה הקב"ה ברא את מדת הכעס, אם אין לה שום מקום בעבדות ה'?

שלום וברכה, שאלת יפה שאלת וכיוונת לדעת מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעין איה (ברכות א סט) שביאר שאינו נכון לבטל לגמרי את הכעס, והוסיף: "ודברי החסיד במסילת ישרים (פרק יא), שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד". ומצאנו בית אב לדברי העין איה בדברי הראשונים (הכוזרי ורבינו יונה) שכתבו שיש מקום לכעס גם אצל האיש השלם. כמובן, לא כעס על דברים פעוטים הנוגעים להבלי העולם, אלא כעס כאשר אנשים עוברים על דבר ה'. אמנם יש מקום להבין בדעת הרמב"ם (דעות ב ג) כדברי הרמח"ל שהמעלה הגדולה ביותר היא שלא לכעוס בלב כלל. בספר אגרא דפרקא (פרשת ויקהל) כתב שאם אדם רואה שעושים דברים שאינם מהוגנים אזי מצוה לכעוס ובשביל זה נבראה מדת הכעס. רק שהכעס צריך להיות ביישוב הדעת, שיתיישב בדעתו מקודם שלא יבוא הכעס בליבו, ויבוא לכלל טעות ח"ו. עכת"ד. יתכן שבעצם אין מחלוקת, וכולם יסכימו לדברי האגרא דכלה שראוי לכעוס כאשר אדם רואה דברים חמורים, ולא רק כעס כלפי חוץ, אך גם כעס זה יהיה מיושב ומאופק. הרחבה: ננסה לבדוק בקצרה בתורה, בדברי חז"ל, בראשונים ואחרונים אם יש מקום לכעס במקרים מסוימים אצל אנשים שלמים, או שהאידיאל הוא שלא לכעוס כלל וכלל. [נציין כמה מקורות, וכמובן יש מקום לעיין יותר בכל זה, תן לחכם ויחכם עוד]. כעס בתורה: מצינו שמשה רבינו אדון הנביאים, כעס כמה פעמים. ולכאורה משמע מכך שיש מקום לכעוס לפעמים. משה כעס על פרעה "ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות יא ח). ובגמרא (זבחים קב.) מובאים דברי ריש לקיש שמשה סטרו לפרעה ויצא. אמנם מצינו בדברי חז"ל שהכעס של משה רבינו על פקודי החיל, וכן כאשר אמר "שמעו נא המורים" הביאה אותו לכלל טעות (ראה רש"י במדבר לא כא). משמע מכך שהכעס שלו הייתה שלא במקום לפי דרגתו העצומה, ולכן אולי אין ללמוד שיש מקום לכעוס. [ראיתי מובא בשם רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל"ג) שאף כעס שנכון ומוצדק מביא לכלל טעות, כי זהו טבע הכעס שגורם טעות ושכחה. אך הדברים מחודשים ומשמע בפשטות שחז"ל באו לומר שלפי דרגתו העצומה של משה כעסו לא היה ראוי, (ראה למשל באגרא דפרקא המובא לקמן)]. אמנם במקומות אחרים שמשה כעס לא מצינו בדברי חז"ל שאמרו שזה לא היה נכון, ושזה הביא אותו לכלל טעות. למשל כאשר משה כעס על דתן ואבירם: "ויחר למשה מאד" (במדבר טז טו) לא מצינו שזה הביא אותו לכלל טעות. אולם רש"י (פרשת קרח שם) כתב: ויחר למשה מאד – "נצטער עד למאוד". כך שאפשר לפרש שמשה לא כעס אלא נצטער. וכך כתב הפרדס יוסף החדש (שם): "בלקוטי יהודה מאדמו"ר זצ"ל מגור דמדלא כתיב ויחר אף משה מאד, מוכח דלא היה כאן כעס דאי היה בא לידי כעס הרי אחז"ל (בספרי פר' מטות): בא לכלל כעס בא לכלל טעות ע"כ". עכ"ל. אך ראה בפירוש הברטנורא נראה שמשה כעס ושכך היה ראוי לעשות, ע"ש. מובא בשם מרן הראי"ה קוק (אינני זוכר כעת איפה מובא) שעמד על כך שכאשר משה כעס על שניים וחצי השבטים בעניין אי הכניסה לארץ ישראל המערבי, ואמר דברים קשים ביותר ומאר שהם "תרבות אנשים חטאים וכו", וחז"ל לא העירו על כך. משמע שמשום חשיבות ארץ ישראל כאשר יש מאיסה בארץ התגובה צריכה להיות קשה. וראה בפירוש לחם שמים (אבות ה יא) ליעב"ץ מה שכתב בזה. גמרות למדנו בגמרא בשבת (לא.) שאחד ניסה מאד להרגיז את הלל, ולא הצליח. לבסוף אמר לו הלל: "הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד". אך אפשר שבמקרה הנ"ל לא היה כל כך סיבה וצורך לכעוס, שהאדם שבא להרגיז את הלל לא עשה דבר חמור כל כך. עוד מצינו בגמרא בשבת (דף קה:) שפעמים שראוי לכעוס רק למראה עיני אחרים. ז"ל הגמרא: "אמר רבי אבין: מאי קראה - לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע. - לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה". משמע שיש מקום לכעס רק כלפי חוץ, כדי שבני הבית ילמדו ליזהר בדברים חשובים, אך לא כעס הלב. לעומת זאת נראה בגמרא ביומא (כג.) שלפעמים ראוי לתלמיד חכם לכעוס ולהקפיד. ז"ל הגמרא: "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם. - והכתיב לא תקם ולא תטר!... לעולם דנקיט ליה בליביה. - והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו! - דמפייסו ליה ומפייס". גמרות אלו הובאו בדברי הגרח"ק בספרו קרית מלך כמקורות לרמב"ם בהלכות דעות (המובא להלן). ראה שפת אמת והערות הגרי"ש אלישיב (יומא שם). בדברי הראשונים בדברי הכוזרי (מאמר ג אות ה) מבואר שהחסיד משתמש בכח הכעס לגעור באנשים הרעים וכדומה. וז"ל: "אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר (משלי ט"ז ל"ב) ומושל ברוחו מלוכד עיר. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכחות התאויים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכחות הכעסנים המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים, ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו". וכן כתב רבינו יונה (מסכת אבות פרק ה משנה יא) שיש לפעמים צורך לכעוס, וז"ל: "ואין צריך שלא יכעוס כלל לעולם כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה' כפנחס לכן אמר קשה לכעוס שעל כל פנים יש לו לכעוס אך בקושי הפעמים שאין לו רשות להיות בלא כעס ועל זה אמרו חכמי המוסר אל תהיה מתוק פן יבלעוך. וגם כן טוב הדבר להתרצות מיד אף בעוד כעסו עליו ולא אחר שיסור כעסו מעליו אלא בשעת הכעס ממש הוא נוח לרצות כי זו היא ממדת החסידות וטוב לבב". בדברי הרמב"ם בהלכות דעות יש לכאורה סתירה בעניין זה. בהלכות דעות (פרק א הלכה ד) כתב שיש מקום לכעס וצריך מדה בינונית, וז"ל: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת...". ובפרק הבא (פרק ב הלכה ג) כתב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". המפרשים ניסו ליישב בין ההלכות הנראות כסותרות. המרכבת המשנה (הלכות דעות פרק א הלכה ד) הביא את דברי הרב החבי"ב ז"ל בכנה"ג שכתב שלשה תירוצים ליישב את הרמב"ם: א. מה שכתב הרמב"ם בפרק ב מדובר שהדבר שכועס עליו אינו דבר גדול אלא דבר מהבלי העולם שאין ראוי לכעוס עליו, אבל בפרק א מדובר בדבר גדול שראוי לכעוס עליו. ב. אפשר שאפילו על דבר גדול אינו ראוי לכעוס אלא דווקא להראות כאילו הוא כועס ובאמת הוא אינו כועס. ומה שכתב הרמב"ם שלא יכעוס כוונתו שלא יראה עצמו כועס אלא על דבר גדול, אבל לא יכעוס באמת אפילו על דבר גדול. ג. בפרק ב הרמב"ם מדבר באיש שהרגיל עצמו במדת הכעס ורוצה להתרחק ממנו שצריך להתרחק עד הקצה האחרון, שבזה אפילו על דבר גדול אינו ראוי לכעוס, ובפרק א מדבר על אדם שלא הורגל במדת הכעס שיכול לכעוס על דבר גדול. לפי התירוץ הראשון והשלישי יוצא שהרמב"ם סבור שיש מקום לכעס אמיתי אצל האיש השלם. ואילו לפי ההסבר השני יוצא שהרמב"ם סבור שאין מקום לכעס אמיתי. המרכבת המשנה עצמו שהביא את דברי הכנה"ג דחה את כל התירוצים הנ"ל, וסיים: "סוף כל סוף שדברי רבינו (הרמב"ם) ז"ל לענ"ד צ"ע". ובשערי דעה (דעות ב ג) כתב שהרמב"ם בפרק א' מדבר על חכם ובפרק ב' מדבר על חסיד. לפי זה המעלה הגדולה ביותר היא שלא לכעוס כלל וכדברי הרמח"ל. וראה בקרית מלך לגרח"ק שהראה מקום בסוגיות הגמרא לכל דברי הרמב"ם. בדברי האחרונים כתב המסילת ישרים (פרק יא) שיש כמה רמות במדת הכעס והמדה הגדולה ביותר היא של הלל הזקן שאינו כועס כלל. וז"ל: "ויש עוד פחות מזה והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מעט. וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חכמים ז"ל (שם): קשה לכעוס ונוח לרצות, הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא, ואמרו ז"ל (חולין פט): תולה ארץ על בלימה, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה, והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו. אמנם, מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו (שבת לא). זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל (שבת לד): שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים לא כעס הלב". משמע לכאורה מהמסילת ישרים שגם כאשר צריך לכעוס, לא יכעס אלא כעס הפנים. אך אפשר שהמסילת ישרים לא דיבר על מקרה של עבירות גדולות, אלא על המקרה של הלל שלא כעס, או אב על בנו. ואולי הרמח"ל יסכים שיש מקום לכעס במקרה של עבירה חמורה. אך מסתימת דבריו נראה שהוא סבור שהכי טוב שלא לכעוס כלל וכלל. והעיר על דבריו מרן הראי"ה קוק זצ"ל שלא ניתן לומר שאין לכעס שום מקום, שזה מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, וזה לא ניתן להאמר, וז"ל: "מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר פני ילכו והניחותי לך, א"ל הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך". (ברכות ז.). הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהי' רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד.)". עכ"ל העין איה. [כתב לי הרב נעם לנדאו – "ככלל על שיטת הרב שלא נכון לכבוש את הכוחות אלא להעלותם, עיין שבת ב עמ' 112, 200. ברכות א עמ' 13. ספציפית על הכעס עיין שבת א 51-52, 133 והלאה סוגיית הלל. ברכות ב פרק ו סעיפים כב', כג. מסהק עמ' רמג, רמד"]. וכן כתב הלחם שמים ליעב"ץ (אבות ה יא): "וכל זה מוכיח אמיתת הדבר שאין זו המדה שלא יכעוס אדם על שום דבר, ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה כמו שאמרו [סוטה מט ב] משמת רבי בטלה ענוה, וצוה לבנו באזהרה [כתובות קג ב] זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה, כי לא לחנם נבראת המרה באדם, והיא אחד מאיברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם יש להם מקום, ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם [קהלת ז, ג] טוב כעס משחוק, כי ברוב חכמה רב כעס [שם א, יח], כי הפתי והחסר דעה לא יתעורר לכעוס מימיו להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה, אכן הזהיר [שם ז, ט] אל תבהל ברוחך לכעוס שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה ולשמחה מה זו עושה [שם ב, ב], ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר [משלי יד, כג], לב חכמים בבית אבל וגו' [קהלת ז, ד], וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה [שם ח, טו], וכהנה רבות עמו, ואין המקראות סותרים זה את זה אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמיתי שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל, במדה ובמשקל לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעזרת ה' בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות פונות לכל צדדים ופתוחות לכל רוחות". אף רבי צדוק הכהן מלובלין כתב כעין דברי העין איה, וז"ל (צדקת הצדיק אות מז): כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו כי אין לך שום מדה וכח שאין בה צד טוב גם כן רק צריך שישתמש בה כפי רצון השם יתברך ואם אינו כפי רצון השם יתברך גם המדות טובות, רעות. כמו שאול שנענש בעבור הרחמנות, ובגיטין (נ"ו א) ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה וכו', ולהיפך אמרו ז"ל (שבת ס"ג א) אם ראית תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש חגרהו וכו' ונחש הוא שורש הרע בכעס. ובתלמיד חכם רצה לומר אשר כל מגמותיו רצון השם יתברך אדרבה הוא טוב מאוד, על דרך שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט' ז') טוב מאוד זה יצר הרע. וכן בגאוה (פרק קמא דסוטה ה' א) בשמתא מאן דלית ביה". עכ"ל. הרי שכל מידה כולל מדת הכעס יש לה צד טוב אם משתמש בה כפי רצון ה'. אגרא דכלה – הכעס מרתיח גופו אך לא בליבו כתב רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו אגרא דכלה (פרשת ויקהל): "וירמוז עוד, בכל מושבותיכם ביום כו'. הוא מרמז אזהרה לאדם על הכעס, כמבואר במקובלים שעל ידי הכעס מרתיח גופו באש היסודיי שבנפשו וגופו, והנה קיי"ל שמותר לכעוס על עוברי רצונו ית', ובאם יודע ורואה שעושים דברים שאינם מהוגנים אזי מצוה לכעוס ולזה נבראת המדה הלזו, רק כתבו חכמי המוסר שזה צריך להיות ביישוב הדעת, שיתיישב בדעתו מקודם שלא יבוא הכעס בלבו ויבוא לכלל טעות ח"ו, מי לנו גדול מאדון הנביאים, ומהלל ראש הנשיאים כידוע מעניינם, רק יראה להם בפיו ובאיבריו כאלו כועס ומתקצף, אבל לא יהיה הכעס בלבו, ונ"ל שגם זה הוא דוקא בימי החול, אבל ביום השבת מבואר בזהר [ח"ב ר"ז ע"ב] שצריך להראות לכל חדות לבבו ושמחתו בי"י הנותן מתנה כזו לישראל, ובאם אינו מראה בפועל החדוה, אזי ח"ו המלאכים מסתלקין עיין בזהר, וזהו שרמזה התורה לא תבערו אש הכעס, אפילו בכל מושבותיכם עם כל היישוב הדעת שבעולם ולצורך מצוה שמותר בימי החול ולמצוה יחשב, שאני שבת קודש דצריך לאיתערא בחדוה דוקא, וז"ש ביום השבת, לדייק דבחול מותר ולמצוה יחשב, נ"ל". עכ"ל. צריך להבין את דבריו. בתחילה הוא כותב: " שעל ידי הכעס מרתיח גופו באש היסודיי שבנפשו וגופו, והנה קיי"ל שמותר לכעוס על עוברי רצונו ית', ובאם יודע ורואה שעושים דברים שאינם מהוגנים אזי מצוה לכעוס ולזה נבראת המדה הלזו". משמע שנצרך כעס אמיתי המרתיח את הגוף וכדברי הכוזרי, רבינו יונה, רבי צדוק הכהן והראי"ה קוק. ומיד אחר כך הוא ממשיך: "רק יראה להם בפיו ובאיבריו כאלו כועס ומתקצף, אבל לא יהיה הכעס בלבו". משמע כדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ב, והרמח"ל במסילת ישרים. ועל כרחך צריך לומר שאין סתירה. אף שהכעס נצרך והוא לא הצגה גלפי חוץ בלבד, אך אין הכעס עמוק בלב, והכעס הוא תחת שליטת השכל, ומתוך יישוב הדעת. לפי זה אפשר שכל הדעות מסכימות ואין (כל כך) מחלוקת בין הראשונים והאחרונים. וצ"ע בסוגיא גדולה זו. הערת הרב נעם וייץ: לגבי דעת הרמב״ם: נראה לכאורה כמו ה"שערי דעה", שהרי הרמב״ם בשמונה פרקים פ"ד לא הזכיר כלל את הנטיה לצד האחרון בגאווה ובכעס, ואדרבה, הזכיר בשתיהן שצריך להיות ממוצע (סבלן וענו). ואחר כך כתב שהחסידים היו נוטים מעט לצד השני. ויתכן שבשתי מידות אלו בגלל מרכזיותן וקושי הטיפול בהן הדרך של החסיד ללכת עד סמוך לקצה האחרון. וכן הרמב״ם בהלכות כתב: " ראוי לאדם שיתרחק ממנה עד קצה האחר". משמע שזו חסידות. (על אף ששם כתב לגבי הענווה שיטה לכיוון שפלות הרוח מעט . וכן בהמשך כשמביא את הטעות של הפרושים שמוסיפים על מה שאסרה תורה כותב "ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, תמצאן כולם שהן מלמדות ומרגילות כוחות הנפש. כמו שאסרה הנקימה והנטירה וגאולת הדם, באמרו: "לא תקום ולא תטור" (ויקרא יט, יח). "עזוב תעזוב" (שמות כג, ה). "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) - עד שיחלש כוח הכעס והרוגז". משמע שכבר התורה דאגה במצוותיה להביאנו לדרך הממוצע. על כל פנים כשהרמב"ם מדבר שם בפרק ד' על חטא משה במי מריבה כותב: "וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס". משמע שיש מקום שראוי בו הכעס אבל פה זה לא היה כך. וכמו שכותב אחר כך שפה ה' לא כעס על ישראל. משמע שאם זה במקום שכתוב שה' כועס יש מקום גם לאדם לכעוס. אמנם בשמונה פרקים פ"ז כתוב: "ומצאנו באליהו, זכור לטוב, מידת הרגזנות. ואע"פ ששימש בה בכופרים ועליהם היה כועס , אבל אמרו החכמים: שהשם יתברך לקחו ואמר לו, שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן, מי שיש לו קנאה כמו שיש לו - כי ימיתם". ואולי גם שם רואים שה' לא כעס עליהם ולא הענישם (שהוריד להם גשם וכדו', ואליהו מנע אותו) ולכן היתה ביקורת על אליהו בכעסו. וצ"ע עוד". ע"כ הערת הרב נעם וייץ. הערת הג"ר שלמה הירש: "לגבי הראיות בהתחלה מלשון הפסוקים לגבי משה, לענ"ד אין הכרח לפרש שם כעס בתור מידה בנפש ויתכן שהכוונה למעשה חיצוני של כעס, כמו שפירש הרמב״ם במו"נ את לשונות הכעס שנזכרו לגבי הבורא".