מאז נישואיי קידשתי את האימרה הנ"ל וכמעט כל סוגייה של בחירה בין כיבוד הורים לכיבוד אשתי ביטלתי את רצוני (לכבד את הוריי) בפני רצון אישתי. הדבר גרם לכך שבשורה התחתונה אישתי "קיבלה תיאבון" וכל פעם שאני מגלה דעתי שאני רוצה להסיע את מי מהוריי לרופא או לסידור זה או אחר היא אומרת "מה אתה נהג מונית"? כל פעם שאני הולך ללמוד עם אבי (פעם בשבוע...) היא עושה פרצופים... וכל פעם שאני מעיז לבקש ( ! ) לנסוע להוריי לשבת או לחג יש לה תירוץ מצויין למה לא ... (כך שבפועל במהלך 8 הנישואין 99 אחוז מהשבתות שעשינו מחוץ לבית היו אצל הוריה... וכך גם לגבי 75 אחוז מהחגים). מה הגבול. האם שלום בית דורש התבטלות גמורה רק כדי שהאשה לא תתרגז ויהיה שלום (מלאכותי ...) בבית ??? (למותר לציין שאני ממורמר מאוד אבל האופציה הנוספת היא לפרק את החבילה על שלושת הילדים הנפלאים שלנו ... נ.ב. ייעוץ נישואין לא עזר לאשתי לשנות את דעתה ! ).

שלום רב, שווה להתאמץ מאד בשביל שלום. שווה לשלם מחירים יקרים בשביל שלום. לשלום אין מחיר. אבל כפי מה שאתה מתאר יתכן שבדרך שאתה הולך אין שלום. שלום הוא כשיש באמת שני צדדים שכל אחד משלים את חבירו. כפי מה שאתה מתאר יש כאן ויתורים שגורמים לכך שלא יהיו כעסים ולא יהיה מתח. שלום צריך להביא ליתר קשר בין שניים ולא להליכה על קצות האצבעות. אני לא יכול לייעץ לך לשנות את מה שהורגלת עד עתה. אולם משאלתך אני מבין שאתה בנקודת בחירה שאתה מנסה שוב לברר לעצמך מה מערכת הערכים שלך. אתה צריך לבחור אם אתה מנסה לקדם את השלום בביתך או שאתה נשאר במצב כמות שהוא שזה גם לגיטימי. הניסיון להביא שלום יותר עמוק הוא ניסיון שיש בו גם סכנה ואולי זה לא יצלח ואף יזיק. אבל אין התקדמויות בלי סיכונים. זוגיות לא בנויה רק על ויתורים לא מאוזנים. קשר טוב הוא קשר בו כל אחד מביא את הטוב שלו את הצרכים שלו לקשר והזוג ביחד הולך ובוחר כיצד לממש את הרצונות של שני הצדדים. הדרך בה אתה מצניע את רצונותיך ולא מגלה אותם אולי עוזרת להשאיר את המצב כמות שהוא אבל היא לא תצליח לקדם אתכם. כיצד מבטאים בני הזוג רצונות שונים וכל אופן לא רבים ללא הפסקה, זהו לימוד ארוך עם עבודת מידות גדולה.