- הלכה
- כבוד התפילין, כיסויו וצביעתו
שאלה
שלום רב,
שמעתי שבשנים האחרונות נכנס יותר ויותר הנושא של צביעת רצועות התפילין משני צידיהן.
א. מה המקור לכך ?
ב. אם יש לזה מקור קדמון, מדוע לא נהגו כך בדורות שלפנינו ?
ג. מה ראוי לעשות למעשה ?
ד. האם הדברים מתייחסים הן לתפילין של ראש והן לתפילין של יד ?
תודה רבה
תשובה
לשואל, שלום!
א. המקור לעניין זה הוא הרמב"ם בהלכות תפילין פ"ג הי"ד: "הרצועות של תפילין, בין של ראש בין של יד, פניהם החיצונים שחורים, וזו הלכה למשה מסיני. אבל אחורי הרצועות, הואיל ומבפנים הן, אם היו ירוקות או לבנות - כשרות, אדומות לא יעשה שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו. ולא יהיה אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה, אם ירוקה - ירוקין, ואם לבנה - לבנים. ונוי הוא לתפילין שיהיו כולן שחורות, הקציצה והרצועה כולה".
הרמב"ם קובע שמצד ההלכה ה'קציצה', הבית של התפילין, אינו חייב להיות שחור (דין זה שנוי במחלוקת), ואילו הרצועה חייבת להיות שחורה בצידה החיצוני, ואילו מצידה הפנימי עליה להיות בצבע הקציצה. זוהי ההלכה, והרמב"ם מוסיף שהדבר יפה יותר אם גם הקציצה וגם אחורי הרצועה יהיו שחורים (כך פירשו את המשפט האחרון רבינו מנוח על הרמב"ם והבית יוסף באו"ח סימן לג).
מה הבסיס לשיטת הרמב"ם? המקור לשיטתו, כפי שהסביר רבינו מנוח, הוא סוגיית הגמרא (מנחות לה ע"א): "אמר רבי יצחק: רצועות שחורות - הלכה למשה מסיני. מיתיבי: תפילין אין קושרין אותן אלא במינן, בין ירוקות בין שחורות בין לבנות, אדומות לא יעשה... אמר רבי יהודה: מעשה בתלמידו של רבי עקיבא שהיה קושר תפיליו בלשונות של תכלת ולא אמר לו דבר, איפשר אותו צדיק ראה תלמידו ולא מיחה בו? אמרו לו: הן, לא ראה אותו, ואם ראה אותו לא היה מניחו. מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס שהיה קושר תפיליו בלשונות של ארגמן ולא אמר לו דבר, איפשר אותו צדיק ראה בנו ולא מיחה בו? אמרו לו: הן, לא ראה אותו, ואם ראה אותו לא היה מניחו. קתני מיהא: בין ירוקות בין שחורות ובין לבנות! לא קשיא: כאן מבפנים, כאן מבחוץ".
הרמב"ם פירש את המשפט הראשון בברייתא "אין קושרין אותן אלא במינן" שהרצועות תהיינה בצבע של בתי התפילין, ואחר כך מגיע הפירוט: בין ירוקות וכו', ואת זה העמידה הגמרא בסוף הסוגיה בצד הפנימי של הרצועות. אולם ראשונים אחרים פירשו ש"במינן" פירושו: ברצועות עור, ואין זו התייחסות לצבע התפילין, והמשפט "בין ירוקות" וכו' הוא דין נוסף. וכך משתמע מהויכוח בהמשך בין רבי יהודה לחכמים, שרבי יהודה מביא מעשים שלפיהם הרצועות נקשרו בצמר (הצבוע תכלת וארגמן), ומה קושייתו מן התכלת אם לא על ההלכה של "במינן", בעור? לפי זה, לא נאמר בגמרא שיש דין שהרצועות תהיינה בצבע של בתי התפילין. ומאחר שלא נאמרה הלכה מחייבת על הצבע של אחורי הרצועות, אפשר שגם אין הידור בצביעתם בצבע שחור כפי שמסיים הרמב"ם.
אכן, הבית יוסף כותב (או"ח סי' לג) על דברי הרמב"ם: "ולא נהגו כן". גם הרמ"א (בספרו דרכי משה על הטור) מציין (בשם האור זרוע סימן תקסד) שלאור הנהוג כיום שהבית שחור - היה ראוי לכאורה שגם אחורי הרצועות תהיינה שחורות (כפי שקבע הרמב"ם כהלכה מחייבת, שהרצועה תהיה בצבע הבית), ומוסיף הרמ"א: "ולא נהגו כן". כך פסק בשולחן ערוך (סימן לג סעיף ג), שאין זה משנה מה הצבע של אחורי התפילין, וכן במשנה ברורה (ס"ק כא), שאין נוהגים כרמב"ם.
כתב על כך הרב שמואל וואזנר שליט"א (שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן טז): "ואשר הציע לי אודות שחרות רצועות דתפילין, שיש מהדרין שרוצים להנהיג לעשות לכתחלה שחור מבחוץ ומבפנים... כיון שבעלי השו"ע, הבית יוסף והרמ"א בדרכי משה והלבוש וכל הבאים אחריהם לא כתבו כן אפילו להידור בעלמא... מכלל דגדולי ישראל פוסקי הדורות לא חששו להנהיג אפילו לנוי בעלמא... ובודאי היה להם טעם מדוע לא הנהיגו כן בדבר קל כזה. ואם כן למה לן לשנות פני ההלכה?!". וסיכם: "על כן אומר בטח דאם יחידים ינהגו כן תבוא עליהם ברכה, אבל להנהיג דרך הוראה - לא ראיתי צורך, והנח להם לישראל, כי בני נביאים הם".
יש שנוהגים לצבוע את הרצועות על פי כתבי האר"י ז"ל. מסתבר שרק מי שלמד והבין את הדברים לעומקם ראוי לנהוג במנהגי האר"י (עיין פסקי תשובות סי' לג, ה).
ב. בשנים האחרונות יש שמקפידים להשחיר את הרצועה גם מבפנים, כדעת הרמב"ם. מדוע התעורר הדבר בשנים האחרונות? אולי כחלק מהלך רוח נפוץ בימינו לחדש דברים ולהתחשב פחות במנהגים (יש בעניין זה פנים לטוב ולמוטב. וכדרכם של דברים, ברגע שיש שנוהגים כך - התופעה מתגברת גם משיקולים מסחריים, כהידור מיוחד במחיר יקר יותר).
אך קיימת גם סיבה מעשית, שמטה את הכף לזכות: מסתבר שהשיטה שבה צובעים כיום את הרצועות משני הצדדים איננה צביעה שטחית משני צידי הרצועה אלא הצביעה מבליעה את הצבע ברצועה מעבר אל עבר. יש בכך יתרון משמעותי, מפני שפעמים רבות הצבע השחור המבריק מתקלף, בעיקר באזור שבו קשירת התפילין מכופפת את הרצועה, והדבר מצריך מעקב וצביעה מדי פעם כדי לשמור על כשרות התפילין. לעומת זאת בשיטה המדוברת הצבע המבריק אמנם עלול להתקלף, אבל מתחתיו תיראה שכבה שחורה וכשרה ללא פקפוק (אינני בטוח שהדבר נכון לגבי כל הרצועות מסוג זה, ויש לוודא זאת עם המוכר. ניתן גם להבחין האם הצד האחורי מבריק כמו החיצוני, ואם כן כנראה מרחו שם מריחה חיצונית של צבע, או שבצד האחורי זהו צבע "מט", שמלמד על ספיגה עמוקה של הצבע).
ג. למעשה, אני חושב שיש עניין להחמיר בזה בגלל השיקול של שמירת הצבע, ורק בגלל שיקול זה. כלומר, אם המטרה היא לנהוג כרמב"ם - יש בזה "שינוי פני ההלכה" ושינוי המנהג, כפי שכתב הרב וואזנר, ויש בזה גם צד של יוהרה בלהחמיר דבר שאינו כמקובל (בפרט אם המרא דאתרא בקהילתכם אינו מחמיר בזה). לעומת זאת, אם האמירה היא פרקטית: "אני מעדיף את זה כדי שלא אצטרך לצבוע בכל פעם שהצבע מתקלף" - אין בזה עניין של יוהרה ושינוי מנהג. ראיתי בספר 'מאיר עוז' (ח"ב עמ' תסא) את שני צדדי העניין: בשם החזון איש - שאין עניין להחמיר בזה מצד המקורות הכתובים, מפני שמנהג כלל ישראל הוא כמסורת שכך הדין; ובשם הרב שטיינמן שליט"א - שיש עניין להחמיר משום שכך הצבע בצד החיצוני נשמר. חשוב שתסביר זאת כך לשואלים אותך לפשר העניין.
ד. לפי שתי הדעות, אין הבדל בין תפילין של יד לשל ראש בעניין זה. אמנם מבחינת השיקול של הנוי יש מקום לומר שברצועה של היד זה פחות חשוב, כי הצד האחורי מוסתר לגמרי (עיין מידות פ"ד מ"א והגהות 'בית שאול' מאת הגרי"ש נתנזון, ובתוס' במנחות לב ע"ב ד"ה הא). אולם ברמב"ם נראה שלא חילק בעניין זה. מאידך, דווקא מבחינת השיקול הנ"ל של שמירת הצבע יש יותר חשיבות לצביעת הרצועה של יד, שנוטה יותר להתקלף. ומסתבר שעדיף לנהוג באופן אחיד בשל יד ושל ראש, כי גם האחידות היא חלק מהנוי.