שלום, היינו חושבים שבבית המקדש, היו שומרים את המצוות ביתר עוז וביתר שאת, אולם, לומדים שבמסגרתו שוחטים בשבת, מדליקים אש בשבת, לובשים שעטנז ... יתרה מזו, במקומות אחרים, לומדים שהקב"ה שומר בעצמו את תורתו ואפילו מקבל ש"לא בשמים היא"! (לדוג’ מעשה התנור של עכנאי). אין אני מבין מדוע כך היה (ויהיה) בבית המקדש ו’במדינה’ אחרת?

לשואל, שלום! 1. באופן כללי בוודאי בבית המקדש המצוות נשמרות ביתר הקפדה. לאחר עשרת הדברות, בהן נאמר "לא תרצח" ו"לא תנאף", נאמרו בתורה סייגים חמורים ביותר ביחס למקדש: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ, כב-כג). לאמור: ההקפדה במקדש בעניינים אלו היא אפילו על דקויות שרומזות לשפיכות דמים וחוסר צניעות. כידוע, גם אתנן זונה נאסר בקרבנות דווקא, ולא במדינה. לגבי איסור גזילה במסכת סוכה (ל ע"א): "וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה [וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה'. מלאכי א, יג], גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש... הא קנייה ביאוש! אלא לאו - משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה? משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל". כלומר, דיני גזילה במקדש חמורים מאשר במדינה, במובן זה שאפילו לאחר שהבעלים התייאשו והבהמה לכאורה קנויה לגזלן (ומעתה אינו חייב להחזיר אותה עצמה, אלא את שוויה הכספי), היא פסולה לקרבן (אם כי הרמב"ם לא פסק כך להלכה, עיין הל' איסורי מזבח פ"ה ה"ז, ואכמ"ל). אם כן, המקור למושג "מצווה הבאה בעבירה" הוא הלכות המקדש. 2. מצד שני, אכן מצאנו במקדש היתרים מסוימים: הקרבת הקרבנות (אלו שיש להם תאריך קבוע: תמידים, מוספים, ופסח) דוחה את השבת, ובדיני דרבנן "אין שבות במקדש". השעטנז הותר בבגדי הכהונה. וכן מצאנו שחטאת העוף נאכלת במליקה, ללא שחיטה. לא ידועים לי היתרים נוספים. לאור הסעיף הקודם, ברור מהו הכלל ומהו היוצא מן הכלל: הכלל הוא שמצוות התורה מתקיימות במקדש ביתר שאת, פרט להיתרים מסוימים, שזקוקים להסבר מקומי מדוע יש צורך לדחותם במקדש. ותחילה יש להקדים, שאלו אינם רק "היתרים" אלא "חיובים": חובה לעשות במקדש את המלאכות הללו בשבת, וללבוש צמר ופשתים יחדיו, ולמלוק את העוף בדווקא כך ולאכלו. 3. שבת - כאמור, רק קרבן שהתורה קבעה לו תאריך מסוים להקרבתו דוחה את השבת. לעומת זאת, קרבן שניתן לדחותו ליום אחר - אין מקריבים בשבת. הדבר דומה לברית מילה: כאשר היא נעשית ביום השמיני - היא דוחה את השבת (יש בחיתוך הערלה מלאכה בהוצאת הדם - שבת קלג ע"ב), אבל כאשר דחו את הברית - הברית לא דוחה את השבת. גם באותם קרבנות שדוחים את השבת, וכן בברית מילה ביום השמיני, מה שמותר בשבת הוא רק מה שמהותי למצווה וחיוני לעשותו בשבת, אבל הכנות שונות שניתן היה להקדים את עשייתן לפני שבת (למשל, הכנת סכין השחיטה או סכין המילה) - אינן דוחות את השבת אם לא עשו אותן (כדברי רבי עקיבא בשבת פי"ט מ"א ופסחים פ"ו מ"ב). מבחינה הלכתית פשוטה, הדבר דומה לנושאים אחרים שבהם עשה דוחה לא תעשה (אלא שכאן התחדש שגם איסור כרת נדחה). הטור (אורח חיים סימן רפו) מסביר לפי זה את נוסח תפילת מוסף של שבת: "תכנת שבת, רצית קרבנותיה": "פירוש, אף על פי שיש בה חילול שבת - רצית בהן". במישור הרעיוני ניתן להסביר זאת בשתי דרכים: בכתבי הגאונים (פירקוי בן באבוי, 'אוצר הגאונים' על מסכת יומא, עמ' 32) נאמר, שהקרבנות מכפרים על עם ישראל ולכן הקרבתם בשבת היא פיקוח נפש (עיין גם תוס' בחולין יא ע"א ד"ה אבל היכא דלייף, והרחבה בעניין זה ב'תורה שלמה', מילואים לפרשת כי תשא, סימן יא). תשובה נוספת ניתן לומר על פי ההבחנה בין 'עבודה' ל'מלאכה'. ונקדים שאלה נוספת: הרי ל"ט מלאכות נלמדות מהקמת המשכן, שמכיוון שהקמתו איננה דוחה את השבת אנו יודעים שהמלאכות שנעשו עבורו אסורות בשבת (חזקוני בשמות לא, יג ועיין שבת מט ע"ב). אם כן, מדוע הקמת המשכן אסורה בשבת ואילו ההקרבה בו מותרת? המושג 'מלאכה' משמעו יצירה, ואילו 'עבודה' היא עצם העיסוק והפעילות. כך בלשון התורה וחז"ל וכך גם בימינו ('בית מלאכה' - מפעל תעשייתי לייצור, ואילו 'עבודה' - כל עיסוק שהוא). בהקמת המשכן הדגש הוא על התוצאה הסופית, ולכן נאמרה בו המילה 'מלאכה' פעמים רבות. לעומת זאת בקרבנות הדגש איננו על התוצאה הסופית, אלא רצון ה' בקרבנות הוא בעצם הפעולה ועבודת ה' שיש בדבר. הקב"ה איננו זקוק לקרבנות עצמם, אלא ציווה על מעשה ההקרבה והמעשה עצמו הוא החשוב. ובלשון חז"ל באבות פ"א מ"ב: "על שלושה דברים העולם עומד... על העבודה" (עבודת הקרבנות, כמפורש באבות דרבי נתן פרק ד; והשווה להמשך המסכת, פ"ב מ"ב: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" - בזה הדגש על היצירה ושכלולו של עולם, לא על עצם הפעילות). בשבת, שבה נאסרה "כל מלאכה", הדגש הוא על היצירה ולא על העמל (שהרי הקב"ה שבת מכל יצירה, ולכן גם פעולה קלה מאוד של יצירה אסורה). לכן הקמת המשכן נאסרה, אבל הקרבנות, שעיקרם הוא ה'עבודה' שבהם (ובלשון חז"ל: "עבודה דוחה שבת", סנהדרין לה ע"א), הותרו. 4. שעטנז - גם בעניין זה מצאנו דין דומה לבגדי הכהונה, והוא הציצית, שכאשר יש בה תכלת (שצריכה להיות על צמר) יש לקשור אותה גם בבגד פשתן. רבנו בחיי והרש"ר הירש (ויקרא יט, יט) האריכו להסביר, כל אחד כדרכו, מדוע בבגדי הכהונה הותר השעטנז, עיין שם. עיקרו של דבר, שבית המקדש הוא מקום של שלום ואיחוד הכוחות, ובו יכולים החי והצומח להתאחד. ה'חזקוני' (ויקרא יט, יט) כותב הסבר אחר ששומט לגמרי את בסיס שאלתך: לדעתו השעטנז נאסר דווקא מפני שהוא נצרך בבגדי הכהונה. התורה רצתה לייחד את השימוש בצמר ופשתן למקדש, ולכן אסרה לחקות את בגדי הכהונה במדינה. זאת, בדומה לאיסור אכילת חלב ודם, מפני שהם עולים למזבח, וכן בדומה לאיסור עשיית שמן המשחה וקטורת כדוגמתם במקדש. 5. מליקה - ניתן לומר על היתרה לכהנים טעם פשטני, שמקיף את רוב הלכותיו המיוחדות של קרבן העוף: התורה רצתה שקרבן זה יוקרב במהירות, לצורך ניהולו התקין של בית המקדש, ולכן פישטה את הקרבתו (יסוד הדברים בספר החינוך מצוה קכד, והרחבה ב'שערי היכל' על זבחים, מערכה קנג: מבוא לקרבן העוף).