ידוע הדבר שהנידה איננה כערווה ממש (ראש יבמות ב. בנוסף, נשואה בנידתה מותרת בייחוד משום סוגה בשושנים- סנהדרין לז ואסורה באיסורי הקרבה המביאים לחיבה שהעיד עליהם רב הונא בגמרא בכתובות סא ומופיעים בשו"ע יו"ד קצה). כמו כן, ידוע שהפנויה בלא כתובה/ברכה אסורה כנדה ולכן נאסרה בייחוד (ולכן צריך ילד או ילדה לשמירה וכמו כן באבלות). מדוע אנחנו לא מחילים ודורשים מהציבור את איסורי הקרבה כמו מזיגת הכוס (שבודאי מביא לקירבה- פסיק רישא) והושטת חפצים על הפנויות בתקופת הדייטים?

לשואל, שלום! באופן כללי נידה דינה כערווה ממש וזו הסברה הפשוטה והרווחת בפוסקים. אלא שהקלו בה בייחוד בין איש לאשתו הנידה, משום שסמכו שלא ייכשלו (ומסתבר שברקע עומד השיקול שאם לא כן "לא שבקת חיי לכל בריה", ואיסור ייחוד בזוג נשוי בזמן איסורם הוא הפרת שלום הבית). מאידך החמירו בין איש לאשתו נידה בהרחקות מיוחדות, כגון איסור הושטת חפצים מיד ליד. הסיבה להחמרה דווקא בין איש לאשתו, מפני שהם מורגלים זה בזה ולכן יש יותר חשש למכשול (שו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף קפח). לגבי אשה זרה, פנויה או נשואה, הושטת חפצים מותרת, מהטעם האמור. הושטה סתמית של חפצים גם אינה מביאה לידי קירבת לבבות, אלא לכל היותר יש בה חשש שמא בטעות יגעו זה בזו נגיעה שאינה של חיבה. באשר למזיגת הכוס, באמת אין זה פשוט להתיר. השולחן ערוך (אה"ע סי' כא ס"ה) אוסר זאת בכל אישה. מפשט דברי הרמ"א שם נראה שהוא מתיר את הדבר בכל הנשים פרט לאשתו בנידתה, ודעת הבית שמואל (ס"ק ט) שגם הוא מודה לאסור במזיגת הכוס, אך הדבר שנוי במחלוקת, עיין ב'הגהות והערות' לטור השלם שם, הערה ב. כאשר מדובר על מלצרית במסעדה וכדומה הדבר פשוט יותר להתיר, אולם כשמדובר בדייט ראוי מאוד להקפיד על כך, ועיין ערוך השלחן באבן העזר שם סעיף ז.